לפני שנה, ביוני 2020, רשומון יצא לאוויר העולם בגיליון ראשון. גיליון שיצא על רקע סגרים, מגבלות קורונה, ביטול שבוע הספר ושאר ירקות. הגיליון, שעוד נאחז בחבלי הלידה בסדנת ביקורות ספרות שעברנו כסטודנטים, הורכב מאסופה די שרירותית של רשימות, מה שהיה אולי הביטוי המושלם של הבחירה בשם ״רשומון״ כשם למגזין. 

על רקע שאלות קיומיות (מה המשמעות של עשייה ספרותית? מה בעצם אנחנו מנסים ומנסות לעשות?) יוצא הגיליון ה-4 של רשומון ונדמה כי מגיליון לגיליון המטרה מתבהרת, הניסיון לענות על שאלת הספרות והמקום שלה בעולם שלנו טמון בתנועה שהיא הקריאות, המחשבות, השיחות והרשימות. בחרנו לאגד את הרשימות תחת העיסוק בזהות, ויותר נכון תחת הפוזיציה שבין אדישות להזדהות. האם הפרויקט הספרותי נכשל כשהקורא אדיש? האם התבגרות בהכרח מובילה לאדישות? מה קורה כשהדמויות הספרותיות מקשות עלינו להזדהות עמן? ומה קורה כשאנו מזדהים איתן יתר על המידה?