״הזר״ - קצר, משונה ומבריק

לעיתים די רחוקות קורה שבת הזוג שלי קראה את הספר שאני מתעתד לקרוא. כשזה קורה, אני תמיד רוצה לשמוע את דעתה. לטענתה, ''הזר'' מאת אלבר קאמי הוא ספר מדכא. לרוב אני מתחבר לספרים מלנכוליים, אך העובדה שהיא זו שתייגה את ״הזר״ ככזה, ערערה אותי מעט. יש ספרים שעשויים להיות יותר מדי עצובים גם בשבילי.

כבר מההתחלה ניתן לזהות שהדמות הראשית בספרו של קאמי, מרסו, היא דמות עם אופי מאוד חריג. קאמי לא ממתין יותר מדי וישר שולח אותנו בתחילת הסיפור לאירוע כואב ודיכאוני, כזה שעשוי לעורר בכל אחד תוגה כנה ועמוקה. אולי חוץ מאצל מרסו, שמתאר את לווית אמו באופן לקוני, סטואי ולמעשה חסר כל רגש.

קצת נגעלתי מהתיאור הדל של הלוויה על ידי מרסו, כאילו הוא מתאר אירוע משפחתי מיותר. ציפיתי לפחות לשמוע את מרסו אומר כמה מילים ולא עומד שם לריק. עוד משורתו הראשונה של הספר הבנתי כי דמות הגיבור לא ממש סימפטית, אבל עד כדי כך? דבר כל כך מהותי, לווית אמו, לא מעניין אותו? התקשיתי להאמין בהתחלה. אולם ככל שהמשכתי לקרוא, התחלתי יותר להאמין לו. דמותו של מרסו שומרת על עקביות ומסייעת לקורא להבין שמדובר כאן באנומליה.

לפני שאמשיך לדון בספר אני חייב לציין, שגם לי יש ימים שאני מרגיש כמו מרסו. אלה ימים שאני מרגיש שלא אכפת לי מדבר, מצדי שיגדפו, יתקפו, ידכאו וישפילו אותי. לא אתרגש. אני בשלי, מסתכל על העולם, ולו רק למספר שעות, כאוסף של אובייקטים שאני חי איתם בשביל לקחת חלק באנושות. באותם רגעים, דבר אינו מרשים אותי. זאת תחושה נוראית לדעתי, כי היא עלולה לחדור לנשמה ואז נתקעים איתה. אנשים סביבי מזהים זאת, ישר מתעניינים מה קרה, אם הכול בסדר ולמה אני כזה שקט היום. לרוב אני מהנהן לעברם ומחכה שיניחו לי, לא מתוך רוע אלא מתוך שוויון נפש. כלום לא באמת מעציב אותי וכלום לא באמת משמח. אני שונא כשזה קורה. יותר מאשר רגעים בהם אני מצוברח - לפחות שם יש רגש מסוים.

אצלי הרגעים האלה עוברים בסופו של דבר, אפילו די מהר. אבל מה לגבי מרסו?

זמן קצר אחרי הלוויה שלה, כשנותר לבד עם עצמו, מרסו הרהר על מותה של אמו. מהקריאה של מחשבותיו, אפשר לחשוב שהוא עצוב. אבל הן נכתבו באופן כל כך קר עד שמהר מאוד הבנתי שדמותו היא בדיוק זה, זרה.

בהמשך הספר, העצב שחשתי מהקריאה החל להתחלף בתחושת מבוכה שגרמה לי אפילו קצת לחייך. בצחקוק הראשון שעלה לי הרגשתי מעט לא נעים שכן זה ספר מדכא - יש פה איזה פקיד צעיר עם חיים אפורים וחסרי ריגושים שאמו בדיוק נפטרה. אז מה בדיוק הצחיק אותי? בעיקר הרגע בו מתוארת מערכת היחסים של מרסו עם המאהבת שלו, מארי.

הוא לא מסוגל להביע רגש, גם לא למארי. הקשר שלהם שעשע אותי, תיאורי היחסים והדיאלוגים ביניהם מבריקים. אני חייב לציין שלא בטוח הייתי חושב ככה אלמלא אפיון דמותו של מרסו שאט אט הפכה אמינה יותר והוכיחה שזה הקו ההתנהגותי שלה. גם במערכת יחסים זוגית, לא ממש אכפת לה.

מארי חושקת במרסו, היא אוהבת אותו, רוצה להיות בקרבתו ואף להתמסד. מרסו לעומתה, לא ממש אוהב אותה אבל כפי שכבר התרגלנו, גם לא ממש שונא. הוא בעמדת ביניים, מה שמוביל למערכת יחסים מאוד משעשעת. מצד אחד מארי רוצה שיתחתנו וכאשר מרסו מתוודע לרצונה, הוא טוען שאין לו בעיה, לא מפריע לו להתחתן. הוא לא מתנגד ולא תומך אלא פשוט נמנע מלהביע עמדה בנושא.

היא רוצה להיות איתו והוא בסדר עם להיות איתה. הרי, הוא רואה בה את מה שהוא רואה בשאר העולם והיא מתייחסת אליו כאהוב ליבה. אם הדיאלוגים בין מרסו למארי היו נקראים ללא הקשרם מתוך הספר הניחוש הראשון היה שהם נלקחו מתוך קומדיה.

בהמשך הקריאה, הגעתי למסקנה שאין לי מושג מה עובר לדמות של מרסו בראש ואין לי מושג מה הסיבות להחלטותיו. זה ניכר ביתר שאת שכן אם עד עכשיו הספר התעסק באדישות של הדמות לחייה, פתאום, בסצנה לא ממש מורכבת או מפחידה, מרסו מבצע מעשה קיצוני שמזעזע את הקורא ושולח אותו מהחיים האפורים שאליהם למד להתרגל, היישר אל כותלי בית המשפט.

היה לי ברור חד משמעית, שמשהו לא בסדר אצל מרסו, אבל עדיין השתוממתי כי המעשה שלו היה קיצוני מדי לדמות שלו. בנוסף, התירוץ שהוא מתרץ כמניע שלו היה אחד התירוצים הלא-צפויים שיכולתי לחשוב עליהם, ולא רק זאת, בכלל הופתעתי שהוא תירץ את המעשה, לא מתאים לו לטעון דבר. השינוי המהיר והרדיקלי הזה הפיל את האסימון שהיה חסר לי, על האדישות הזאת שמלווה את כל הספר. זו שגורמת לו להסתכל על החיים בלי רגש, בלי הבדלה בין אדם לאדם או בין מעשה למעשה. החשד שלי התברר כנכון, מרסו הוא לא אנטיפת ותו לא, אלא הוא פשוט לא שפוי.

האמת שהמסקנה הזאת גרמה לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. שוויון הנפש שלי נובע מרצון לקצת מנוחה ממה שקורה סביבי. האדישות של מרסו, כך אני רואה את זה, נובעת מחוסר אכפתיות מוחלט. לאחר המחשבות האלה פשוט התרכזתי בקריאה במטרה להגיע להסברים. למשהו. לתת לי איזה פרט יותר עמוק על המניעים של הדמות הזאת.

אבל קאמי שמר על הדמות כפי שהיא עד הסוף, ומי כמוני שציפה להסברים מעמיקים על מניעיה, ימצא עצמו מאוכזב. החלק האחרון של הספר, המתמקד במשפט של מרסו, אף החזיר אותי לדיכאון שאפף אותי בתחילתו. יושב שם אדם בבית המשפט, נאשם, ופשוט לא אכפת לו. אין לו חרטה ואין לו הסבר מעבר לאיזו סיבה משונה שלא נשמעת כלל ריאלית. זה העציב אותי אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא. הכתיבה של קאמי הייתה מצוינת בעיני. התיאורים היו פשוטים, הדיאלוגים מדויקים והאווירה ששררה לאורך הטקסט גרמה לי להתבלבל, להתעצב, לצחוק ולתהות.

סוף הספר מאוד עמום, חזרתי וקראתי את העמודים האחרונים מספר פעמים. ''הזר'' הוא ספר דק וקטן שמותיר את הקורא עם המון שאלות הן לגבי הסוף העמום והן לגבי דמות הזר מרסו. עם זאת, אני נהניתי מכך והספר הותיר אותי סקרן ובסערת רגשות.

לאחר שסיימתי את הספר התיישבתי בסלון לצד חברה שלי ושיתפתי אותה שברגע זה סיימתי את ''הזר''. היא הנהנה, סובבה את ראשה אליי ושאלה איך הרגשתי. אני משכתי בכתפיי והיא שאלה שנית.

''קשה לי להגדיר.'' עניתי. ''מה שבטוח זה שאי אפשר לסכם את הספר הזה במילה אחת.''