להיות ״בתוך הרעש הגדול״, אך לא ממנו

לאחרונה הפך נפוץ העיסוק בביבליותרפיה, המשתמשת בכתיבה ככלי טיפולי ובאמצעותה הכותב נפגש עם עולמו הפנימי. ביכולתו של כלי זה ליצור בכותב מודעות ערה יותר לתחושותיו והתקווה היא להוביל אותו אל חיים יותר מאושרים וחופשיים. האם העיסוק הזה אכן מסייע לאדם להשתחרר? או שמא מנתק אותו מהמציאות, מאירועי היום-יום? הקריאה בספרה השלישי של המשוררת יפעת גדות בתוך הרעש הגדול העלתה אצלי שאלות בנושא המפגש הטיפולי וההתמודדות עם הפחד, החרדה ותחושות אחרות אשר צפות באמצעות הכתיבה, ובנוסף הובילה אותי לתהות על יעדי תהליך הכתיבה הטיפולית.

בטיפול הרגשי מעודד המטפל את המטופל לתת תיאור לתחושותיו. לעיתים זה מתבטא בהצבעה על מקום בגוף בו הכאב שוכן, לעיתים המטופל מתאר את התחושה ככיווץ או התרחבות ולפעמים מדמה המטופל את התחושה לצבע מסוים. העיסוק הזה, יותר מאשר שהוא עוזר למטפל לאבחן את המטופל, הוא עוזר למטופל לגעת בכאב שלו. מצד אחד, תיאור התחושה הופך את הכאב לממשי, לבעל תכונות משלו, אך מצד שני, מסייע בתהליך ההפרדות ממנו. בספר בתוך הרעש הגדול, ניתן לפגוש את אותו עיסוק תרפויטי בתחושותיה של גדות, בסגנון פיגורטיבי וכנה, כמו לדוגמא בשיר קרב אוהבים (עמ׳ 22) בו הדוברת מדמה "מָוֶת קָטָן זוֹחֵל עָמֹק בְּתוֹכִי,/ חוֹשֵׂף הֶעְדֵּר מַשְׁמָעוּת,/ מֵאֵט אֶת קֶצֶב כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם,/ מְשׁוֹטֵט וּפוֹרֵם בִּי שׁוּלַיִם.".

ישנו חלק נוסף בתהליך הטיפול: חיבור התחושות אל האירועים במציאות. במידה מסוימת, הדוברת בשירים מרחפת מעל המציאות בתוך בועה הרמטית בה מתקיימים תחושותיה קיום אוטונומי. הדוברת לא מתלכלכת בעולם המעשה, באנשים אחרים, באלו שפגעו בה, אלו שהיא פגעה בהם וכקורא נותרתי, לא פעם, עם השאלה "רגע, אבל מה קרה?". העדר הפן הזה בטיפול בא לידי ביטוי בספרה של גדות באמצעות כתיבה אוניברסלית, חסרת מקום וזמן, הדוברת כמו בורחת מצלליות ואיננה נפגשת עם הסביבה.

בשיר כוס קפה סדוקה (עמוד 18) הדוברת משיבה לשאלתי בשורה הפותחת את השיר: "יָשַׁבְנוּ בְּבֵית הַקָּפֶה,/ שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה". הדוברת מציעה בשיר זה הסתכלות אחרת – אולי "שום דבר לא קרה" – אולי כל ש"קורה באמת" זו מציאות פנימית. האירועים חולפים, האובייקטים משתנים והתחושות המנטליות הן ששוות התייחסות. אולי הכתיבה, כפי שנכתב בגב הספר, "לא נועדה להיות שיקוף מימטי ונאמן של מאורעות המציאות, אלא להפך: מטרתה העמוקה היא לחולל שינוי תודעתי...".

אכן לאורך הספר הדוברת מחוללת שינוי תודעתי. מאחת בודדה, חרדה ומכונסת, בחלקיו הראשונים של הספר, נפרשת הדוברת בהמשך לשלל דוברות בוגרות ובטוחות בעצמן: אחת שהיא אמא, אחת שהיא בת ואחת שהיא נאהבת. היא מבקרת באפשרויות הללו אך נותרת, במידה מסוימת, לא מזוהה איתן. "בתוך הרעש הגדול" חסר במגע עם המציאות המקומית, השירים בו מתעלמים מאירועי היום-יום אך המשוררת כותבת כך בכוונה מלאה. יפעת גדות מתנתקת אל עצמיותה בכדי לבחון את הקשר שבינה לבין הכאב ולא את זה שבין הכאב למציאות החיצונית. זו המטרה בכתיבתה, לחולל שינוי תודעתי-אישי או כמו שנכתב בשיר אפס מעשה (עמוד 69) : "...לְהַנִּיחַ / לַדָּבָר הַזֶּה / שֶׁבּוֹ אֲנִי אוֹחֶזֶת, / וְלֹא לְבַקֵּשׁ שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ / אוֹ אַחֶרֶת, / וְתָמִיד לִזְכֹּר / שֶׁהוּא לֹא שֶׁלִּי / הַיּוֹם הַזֶּה. / אֲנִי רַק מְבַקֶּרֶת.".

בין אם אכן עברה המשוררת טיפול ובין אם לא, הספר הוא ביטוי לתהליך טיפולי באמצעות כתיבה. השירים בו נכתבו מתוך הכוונה להביט פנימה, לגעת בתחושות, באמונות, בבדיות ובכך לחולל שינוי. אך האם בכתיבתה מצאה המשוררת את שחיפשה? האם הטיפול הגיע אל יעדו? (והאם בכלל קיים יעד שכזה?). בקריאתי פגשתי דוברת שרוצה להתנתק מעול ה"אני", לערער על בדיות אישיותה ולהיוותר "בְּלִי שֵׁם, וּבְלִי צוּרָה.", כפי שכתבה בשיר נמהרופה (עמ׳ 65), אך לדעתי, באמצעות הפן הטיפולי בכתיבתה, הגיעה המשוררת למקום חופשי עם עצמה, חופשי יותר משייחלה לו. בשני הפרקים האחרונים לספר, היא מרשה לעצמה לפגוש את המציאות, המקומית, הארצית – היא מברכת את חג הפסח, היא מודה על יכולתה הגופנית לרוץ ועל חמימות השמש בחורף על עורה, כל זאת תוך ידיעה פנימית שהיא רק מבקרת בעולם או כמו שנהוג לומר במסורת הנוצרית “Be in the world, but not of the world”.

״בתוך הרעש הגדול״ מאת יפעת גדות. מו״ל: קתרזיס, 2021. מס׳ עמודים: 97.

תמונה ראשית: The Great Wave off Kanagawa