נעמד בנוח - על ספר השירה הראשון של המשורר אלפרד כהן

בספר הביכורים של אלפרד כהן עמוד נוח מנסה המשורר להתבונן על תהליך ההתבגרות האישי שלו, מנקודת מבטו של ילד העובר תהליך זה לאורך כל שלבי ההתבגרות. השירים מדגישים את החוויה הפרטית ואת עומק המבט של המשורר על חייו, וכמו עומדים מנגד לביטויים פואטיים בספר, אשר נדמה כי מבקשים להישאר שטחיים.

לצד ריבוי הזיכרונות שמתארים חוויות יומיומיות לכאורה, כמו לשכוח להוציא את האחות הקטנה מהגן ופדיון החוב הראשון לבנק, ניתן לזהות פואטיקה דלה לאורכו של הספר. אין התייחסות למשקלים, החריזה כמעט ולא קיימת, וכשהיא כן היא דלה וצורנית בעיקרה. מהלך זה מרחיק את שירתו של כהן מהשירה הקלאסית ומקרב אותה יותר לשירה אישית של המאה ה-21, אשר מבקשת לספר את הסיפור של הכותב אותה. אולם, זווית הראיה המיוחדת של כהן, הממקדת את הקורא בסיטואציות שחווה במהלך חייו - כילד ומתבגר בבאר שבע, דרך התאהבויות והתמודדויות בצבא ועד לחיי המבוגר שהוא בתל אביב וחובותיו ככזה – היא זו שהופכת את הקריאה בספר למעניינת, ולא האיכויות השיריות שנעדרות ממנו.

השירים הראשונים בספר מתארים את חיי המשפחה של המשורר, ובעיקר את מערכת היחסים בין שני הוריו ואת יחסיו המורכבים עמם, שאותם הוא מכנה לאורך הספר - "אבא" ו"אמא" - בלי 'שלי' ובלי שמותיהם. זאת לעומת דמויות אשר עולות וחוזרות בין שירי הספר, להן שמות קונקרטיים: שלומי, ריטה, חיים ושמות קרובי משפחה המשמשים ככותרות השירים, במיוחד במחזור שבעה בו שבעה שירים הנושאים את שמו.ה של דוד.ה אחר.ת והעיסוק בשיר הוא התבוננות באותו.ה דוד.ה מעיניו של הדובר המתבגר.

לצד דמויות בני המשפחה, ישנו מישל בן לולו, דמות הנרקומן השכונתי, החוזרת ועולה בשיריו של כהן. כך נוצר מהלך מסוים בו כהן שומר על האישי והפרטני, אך מצליח לקשור את הנרטיב האישי הזה לנרטיב רחב וכללי יותר. דמות הנרקומן השכונתי, שהיא על פניו שולית, שייכת לרחוב, כמעט זרה, היא דמות מוכרת להרבה מהקוראים אליהם מבקש כהן לפנות בשירתו. כל אדם אשר התגורר בעיר יכול לדמיין לעצמו את מישל בן-לולו של השכונה שלו. החזרה על דמותו של בן-לולו בשיריו של כהן משקפת את האנשים השקופים הללו, לצד תופעות חברתיות ותרבותיות העולות מדפי הספר, ועד כמה הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבוננות הפנימית והחיצונית של אדם, תהליך ההתבגרות.

מהלכו של כהן, אשר ממקם את שירתו באישי הקונקרטי באופן שאינו מנותק מהקולקטיב הרחב, מופיע פעמים נוספות בספרו. כבר מיום לידתו, חייו הפרטיים של כהן נקשרים, מבלי שביקש, בגורל המדינה. בשיר עצמאות (עמ' 26), שכבר מעצם שמו הקורא לא יכול שלא לחשוב על ההקשר הלאומי, מתאר המשורר את המשמעות הנישאת בשמו:

"אֲנִי אַלְפְרֶד כֹּהֵן

הַקָּרוּי עַל שֵׁם אַלְפְרֶד כֹּהֵן

שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ הוּא

אוֹ לֹא קוֹרְאִים לוֹ

מַבָּט בַּקִּיר

בַּתְּמוּנוֹת

הוּא לְיַד הַטַּנְק

הוּא בַּלּוּל, בָּעֲלִיָּה לַתּוֹרָה

לְיָדָן הַכְרָזַת הָעַצְמָאוּת

שַׁי שְׁנָתִי מְמֻסְגָּר לַמִּשְׁפָּחָה הַשַּׁכּוּלָה."

הקשר בין האישי לציבורי מתהדק בשירים נוספים כמו יום הזיכרון ויום השואה, ימים שעצם היותם מועדים קבועים בשנה, הם נעשים שקופים ומובנים מאליהם בשגרתנו. בשירים אלו, כהן מבצע את אותו מהלך שיצר עם דמותו של הנרקומן השכונתי, הוא הופך את השקיפות לתמונת מראה, תוך כדי שהוא ממקד בשירים את חוויותיו האישית, ובכך מאפשר את התבוננות הקורא בימים אלו מזווית פרטנית ושונה. הזווית השונה באה לידי ביטוי, בין היתר, באופן בו משמיט כהן את המילה "מלחמה" מכותרות השירים עצמאות והתשה, ומאפשר לקורא להשלים בעצמו את תוספת המלחמה, תוך יצירת הזרה מסוימת.

חיי המבוגר הצעיר של הדובר מתוארים בספר במחזור השירים תל אביב, המורכב מארבעה שירים הנושאים את שמות הרחובות בהם, כך מסתמן, התגורר המשורר. הכנות הפנימית דרכה כותב כהן לאורך כל הספר, מעמיקה במחזור זה, ואף נמצאת על גבול הווידוי. כך בשיר הראשון במחזור, מטלון 70 (עמ' 62) מתאר הדובר סיטואציה הנפתחת בצורך להתוודות:

לֹא אֲשַׁקֵּר

בְּצָהֳרַיִם שֶׁל אַבְטָלָה

שָׁקַלְתִּי לָצֵאת לָרְחוֹב:

"חֲסֵרִים לִי כַּמָּה שְׁקָלִים לִנְסִיעָה לִבְאֵר שֶׁבַע

רַק כַּמָּה שְׁקָלִים לְהַגִּיעַ הַבַּיְתָה"

כך מסתמן שהדובר הופך להיות מן מישל בן-לולו של השכונה התל אביבית שלו, לצד הווייתו בעיר הגדולה – האבטלה והצורך לחזור בחזרה לביתו ולעיר ילדותו, ילדות המתוארת בין דפי הספר כמורכבת ולא בהכרח נעימה – מבטאת את הקושי העיקרי שלו להתמקם בעולם המבוגרים והחובות שטמונות באותו העולם. כמו בשיר ליזיאנטוס (עמ' 76):

"פֵּרוּט הַחִיּוּב הַחָדְשִׁי בְּמַאסְטֶרְקַארְד

מַמְתִּין לִי, בְּתֵבַת הַדֹּאַר הָאֵלֶקְטְרוֹנִית

לצד הקושי לעמוד בהן, כמו בשיר הזרם הו (עמ' 77),

"אֲנִי הוֹלֵךְ כָּפוּף

לַתַּקָּנוֹן, לִתְנָאֵי הַחֶבְרָה,

הַהַלְוָאָה, בְּהַכְנָעָה, אֲנִי הוֹלֵךְ

לְלֹא קְנָסוֹת יְצִיאָה

לְלֹא הִתְחַיְּבוּת

עִם רִבִּית פְּרַיְם מִשְׁתַּנָּה

שָׁפוּף, אֲנִי הוֹלֵךְ נֶגֶד

הַזֶּרֶם הוֹ"

השיר הזה מבטא מהלך ארס-פואטי חשוב. היעדר המאפיינים הפואטים אותם הזכרתי קודם בולטים כאן במיוחד, שכן השיר כולו מבקש לשבור את התקנון, לא רק של החברה אלא של השירה העברית. המילה הו מסמלת לקורא את השירה הגבוהה והקלאסית, זאת שטענתי עוד בתחילת הרשימה כי נדמה שכהן מתנגד לה, או לא שייך לה.

סיפורו האישי של כהן, אשר כאמור נפרש לאורך דפי הספר מילדות ועד חיי הבגרות המוקדמת, הוא אכן סיפור ייחודי ואפילו מעניין מבחינה נרטיבית. האופן בו הוא מאפשר לקורא הזדמנות להתבונן בחוויות רחבות מעיניו שלו עובד. אך עדיין, הספר מחזיק פער מסוים בין העניין הסיפורי לבין הרמה הפואטית. נדמה כי כהן מודע לאמצעים הפואטיים העומדים לרשותו - מצלולים, חרוזים, משקלים; אך בוחר בחירה מודעת שלא לעשות בהם שימוש פונטי, אלא תוכני וצורני.

״עמוד נוח״ מאת אלפרד כהן. מו״ל: קתרזיס, 2021. מס׳ עמודים: 78. תמונה ראשית: דימוי כריכת הספר