• זהר קטן

הזמן - על כתיבה וקריאה

מאז שאני בת שלוש-עשרה, אני כותבת. אז, הכתיבה שלי הייתה רגשית, יצרית וילדית. בעולם אינטרנטי ואנונימי, כתבתי בכנות, ישירות ותמימות על העולם - על מה אני אוהבת בו, על למה אני קמה בבוקר (״כי העצים ירוקה והשמש זורחת״) - כתבתי בצפנים שהיו ידועים רק לי ולחברותיי על הבנים שאהבתי, על חוויות משותפות, על המורים בתיכון. כתבתי את זעם הנעורים הפרטי, הכמעט גנרי וייחודי בו זמנית שלי. ישראבלוג, שהיה הבמה העיקרית שלי, אפשר לי לקבל פידבק יומיומי מבלוגרים אנונימיים כמוני.


בגיל ארבע-עשרה השתמשתי בכתיבה כדי להתרחק מעצמי. אך באופן לא מודע, בתיבת הכתיבה של הבלוג שלי, כתבתי דמויות שהיו בבואות של עצמי. כתבתי דמויות שהיו שלוחות של הרגשות שלי, אלו החזקים ביותר שלא ידעתי איך לבטא מתוך עצמי: כתבתי בניבולי פה אגואיזם, אובדנות, חרדה, התאהבויות, משאלות לב כמוסות, אובססיות וקלישאות. כתבתי בחופשיות גמורה, אך בלי שקראתי מספיק כדי שאצליח לבנות סיפורת. בלי שאצליח להרכיב משפטים מורכבים, בלי שאכיר מספיק מילים נדירות בשפה, בלי ליצור תרכובות עלילה מסובכות ומסועפות. למעשה, כמעט ולא קראתי ספרים כשהייתי נערה. לא התביישתי בזה. ראיתי כמעט כל סרט נעורים שיכולתי למצוא, שמעתי אלבומים שחשבתי שרק אני שומעת, אבל לא טרחתי לקרוא יותר מספר אחד על פני חודשים שלמים.


בגיל שמונה-עשרה, אמא שלי ואני עמדנו בבית דפוס קטן בפאתי גבעתיים והסתכלנו במדפסות הגדולות מדפיסות, ובכורך הספרים כורך את ספר הביכורים שלי ״הרנדומליות של הדמעות״. ספר רזה של 53 עמודים עם כריכה רכה בורוד עדין, בעשרים וחמישה עותקים, אותם חילקתי לחברים ומשפחה עם הקדשות אישיות. הספר הכיל את תיבת הכתיבה של הבלוג שלי, ארבע שנים של כתיבה שהסתכמו לשלושה שערים: סיפורים, עולם (הגיגים) ושירים. את הספר הקדשתי ל״כל הזרים שלא הכרתי והמחשבות שלא שמעתי״.


ביציאה מבית הדפוס, הרגשתי את זה בכל הגוף, שמעתה והלאה אני לא אכתוב ככה יותר. שכורך הספרים כרך גם את הפינה במחשבה שהוקדשה לסוג הזה של הכתיבה. זה היה כמו לקום בבוקר, להסתכל במראה ולהבין שמעכשיו הפרצוף שלך יראה ככה, שהעגלגלות התנדפה והקווים הפכו חדים יותר. להבין שמה שנשאר יישאר. במראה אלו היו עיגולים שחורים מסביב לעיניים, נמשים שדוהים בכל חורף ומופיעים מחדש בכל קיץ. בכתיבה, הקווים הבסיסיים, המעצבים, נשארו: הרגש, אולי פיוטיות היתר, המסירות להתבוננות בזרים. אולי רק ביקשתי להשאיר את הנערה המתבגרת שהייתי מאחור, להתקדם כשהאקדמיה היא התחנה הבאה, הבטוחה בחיי.


***


אמא שלי לימדה אותי כמעט כל מה שאני יודעת על העולם. למשל, היא לימדה אותי שהוורד טועה, ושאמא כותבים בלי י׳. עוד לפני זה, כשהייתי צריכה לכתוב על המדבקות שעיטרו את המחברות שלי, את השם שלי ואת הכיתה בבית הספר היסודי, היא לימדה אותי שאת השם שלי כותבים בלי ו׳. אמא גם לימדה אותי שהכי חשוב זה ליצור. לעשות. שעשייה זה ערך מקודש. השיעור הזה הדהד והרעיד את כל המקומות שבהם אני מרגישה עד היום קטנה, חסרת משמעות ועלובה בעולם. בכל פעם שהרגשתי אבודה, הזכרתי לעצמי שאני עדיין יכולה ליצור. בכל פעם שהרגשתי חוסר אונים, חוסר יכולת, זכרתי את אמא שלי, שאומרת ״לעשות. ליצור״.


אני מתחילה ללמוד באקדמיה בגיל עשרים. באחד מהימים האלו, ישראבלוג נעלם מדפי האינטרנט. אני מגלה על זה שבועות אחרי, במקרה. אני חווה אובדן ששייך אך ורק לעולם המודרני, אובדן שהאינטרנט מבטיח שלא יקרה. האינטרנט מבטיח שמה שיועלה אליו לעולם לא ימחה. האינטרנט הוא מכונת זמן עילאית, כל קובץ או תמונה המועלים אליו יכולים רק להשתכפל ולא להימחק לעולם. ובכל זאת, כשנכנסים לכתובת של ישראבלוג מקבלים את האתר של ערוץ 13. אני עומדת במטבח ומספרת לאמא, והדמעות שנקוות בעיניי הן אובדן מסוג שלא הכרתי. אני מבינה, שמה שנשאר משנים של כתיבה משוחררת רסנים הוא רק הספר. שמה שמסביב לתוצר הסופי נעלם, אבד.


אני משתתפת בסדנת הכתיבה של שנה א׳, ולראשונה שואלת את עצמי מה זה ליצור. מה אני אצור. העולם שלי מתרחב ומצטמצם בו זמנית. אני כותבת או לסדנה או למגירה.


אני מכירה בכך, שכמו ישראבלוג, יש פלטפורמות אחרות, חדשות, משופרות ואוניברסליות יותר, שמעודדות חשיפה עצמית באינטרנט. יותר מעשור חלף מאז שישראבלוג היה בשיאו, וחשיפה עצמית היא כבר לא מעניינת מספיק כשהיא אנונימית. כולנו כאחד, עושים צעד אחד מתוך תא הכומר, ועומדים בפני הכנסייה כמטיפים – אלו החיים שלי, לא ­­–­ אלו החיים הנכונים, היפים, שאני לא מפחד/ת לעמוד מאחוריהם. היצירה המודרנית מחייבת את היציאה הזו, את היחשפות הגוף העירום של האני שעומד בטוח וגאה מול הקהל.


אני גוללת את הפיד באינסטגרם. מסתכלת על תמונות אסתטיות של בחורות יפות עם בגדים צבעוניים. אני שואלת את עצמי, מה הן עושות? האם כל תמונה שמצולמת באייפון או במצלמת פילם ומכילה דברים נעימים לעין היא יצירה? אני מדמיינת את עצמי מול המצלמה. אני נזכרת בתמונות שצולמו ללא ידיעתי, או דווקא באלה שצולמו בידיעתי. אני נזכרת שאני אוהבת להיות מאחורי המצלמה, לא מולה. האם זו יצירה? האם אני חייבת לעמוד מול מצלמה כדי לחשוף את עצמי? האם יצירה היא בהכרח חשיפה עצמית?


אני גוללת את הפיד בפייסבוק. פייסבוק הוא מקום של תעופה עצמית, המתנמכת לאיטה, לכבוד קהל של חברים ועוקבים. התנמכות, לפעמים עד כדי רדידות. חלק מפרסמים דעות פוליטיות, חלק מתבדחים באופן קבוע, חלק רק משתפים תמונות ופוסטים של אחרים כייצוגים עצמיים. במשך תקופה אני מנסה לפרסם שירים בפייסבוק, כי אני משתוקקת לקהל. אני מקבלת כמה לייקים, אני שמחה. אני מתאכזבת.


אני כבר לא יכולה להסתתר מאחורי מעטה האנונימיות. את החייכנים של ישראבלוג, שהוחלפו בלייקים של פייסבוק, אני צריכה לקבל כשהשם והתמונה שלי ניצבים לצד הכתיבה. ובאופן פרדוקסלי, האינטרנט הוא פח הזבל של היצירה. הוא מתפקד כמו המנסרה, כשאני, יחידה, ניצבת מול מסך המחשב או הטלפון, אני נחשפת וחושפת לעולם היצירה קשת בשלל צבעים. האינטרנט מכיל את הכל, לטוב ולרע. אני נחשפת בכל יום למאות עד אלפי ייצוגים: אסתטיקה זולה באינסטגרם למול תצלומים עילאיים, גיליונות מקוונים בעל כורחם, של כתבי עת לשירה, לעומת עמודי משוררים בפייסבוק שכותבים פרוזה קלישאתית בשורות מקוטעות.


אני בת עשרים ושתיים. אני לא מצליחה לכתוב. אני מרגישה כמו מתחזה. זה כואב יותר מהכל. אני לא מצליחה לכתוב את מה שהייתי רוצה לכתוב. אני כותבת ושונאת את זה מיד, או שאני כותבת, אוהבת ולאחר זמן שונאת. בכל ז׳אנר אני נתקלת במחסום אחר: השירה שלי אניגמטית מדי. את זה אני אומרת לעצמי, וכהד, אומרים גם חברים, משפחה, חברי ומנחי סדנאות כתיבה. הסיפורת שלי היא אך ורק תיאורים, פרגמנטים, שאין להם אחיזה בסיפור. ס י פ ו ר. מהשורש ס.פ.ר. אני נתקפת בהלה – במקום לשאול את עצמי מה אצור, אני שואלת על מה אספר?


אני פותחת את ״ארץ השממה״ של ת.ס. אליוט. בסדנת השירה של שנה ב׳ היינו פותחים בו בכל שבוע. כל יום רביעי בבוקר היינו קוראים את השורה הראשונה, ״אפריל הוא האכזר בירחים״. כל שבוע מחדש היינו מתקדמים בקריאה לחלק אחר ביצירה. בכל פעם ופעם שקראנו, זו הייתה מעין חזרה בזמן אל הפעם הראשונה. ובכל פעם שקראנו, מצאתי עוד במילים. ברווחים שבין המילים. העוד הזה, הוא העודפות שנובעת מיצירה של אדם אחר, העולם שאין יכולת להכיל אותו כשהוא ניבט אליי מבין דפי הספר, שאותו אני יכולה לנסות להכיל בנקודת הזמן היחידה של הקריאה, שאני יכולה לנסות להחזיק בו עד לפעם הבאה. אבל אני יודעת שכשאצא מהחדר אני אשכח. פעימות הלב ירגיעו וישקיטו. הידיים יתרוקנו מהעולם הזה. בכל יום רביעי, כשאני יוצאת מהחדר, אני חווה אותו אבדון מחדש.

אני מבינה את הטעות שלי כנערה. אני מבינה שכדי ליצור אני צריכה לקרוא. אני מתמסרת לחזרה בזמן אל סדנת השירה ופותחת בספר בכל פעם שאני רוצה לכתוב.


אני קוראת.


אני קוראת את ״בעקבות הזמן אבוד״ בקצב מסחרר של מאה עמודים לשבוע, בעקבות סמינר של שנה ג׳. אני לומדת, יותר מאי פעם, שהכתיבה מחייבת את הזמן. שכדי לכתוב צריך לעכל. לחכות. שבשביל לכתוב, אני צריכה את העתיד שיזהיר את הבטחת המהות של הדברים שבעבר חייתי. אני מבינה, שאם אהפוך לדימוי אסתטי ברשת החברתית, ובאותה מידה שאם אכתוב ואשחרר לעולם, לא אצליח לכתוב את המהות של הדברים. שאם אנציח רגעים לא אחזור אליהם, לא במחשבה, לא בכתיבה, לא בחושים המוכפלים בפתאומיות עקב מפגש מחודש עם תחושה ישנה. שאני צריכה לצאת מהחדר ולחוות את התרוקנות הידיים מהחוויה, מהוויה. אני צריכה לחוות את אובדן החיים שחלפו, שאבדו.


הקהל שלי הוא הזמן שמחכה לי שאגיע. הזמן האיטי, המחנך, הזמן שחולף בזמן שאני קוראת ביצירות ובזמן שאני חיה את החיים, לסירוגין.


תמונה ראשית: Seashell (Xancidae), Harry N. Abrams, Inc.

80 צפיות