• רותם גרינבוים

ואם היה חולף לידינו ארנבון לבן? אליס והבריחה האולטימטיבית

אם הייתה עומדת בפנינו הבחירה בין ספר משעמם או יציאה להרפתקת חיינו, כנראה שרובנו היו בוחרים לקום ולרדוף אחרי הארנבון הלבן. מעטים הספרים הטובים שינצחו בדו קרב את הסקרנות הטבועה בנו ואת הרדיפה הבלתי נגמרת אחרי ריגושים. מזל שכרגע אנחנו במילא לא יכולים לנסוע רחוק מידי; האפשרויות שלנו להרפתקה הצטמצמו ואת הרצון לריגוש אפשר להשביע על ידי קריאה של קלאסיקה טובה ונצחית כמו הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. הללויה, גם לספרות מותר לנצח לפעמים.


וכך “הרפתקאות אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול, נפתח. אליס ואחותה יושבות על שפת נחל, אליס משועממת מהספר שאחותה נהנית ממנו ותוהה: "איזה טעם יש בספר... בלי תמונות ובלי שיחות?" למזלה של אליס, ממש בשנייה זו, חולף לידה ארנבון לבן עם עיניים ורודות. היא לא תופסת את העובדה שהוא מדבר לעצמו, מתאונן על כך שהוא מאחר נורא, כדבר חריג במיוחד. למזלה הרב היא דווקא כן חושבת שהעובדה שהוא שולף שעון מכיסו היא הזויה, ולכן היא מזנקת על רגליה ורודפת אחריו עד מחילתו. אליס מגיעה לפתח ארץ הפלאות וההרפתקה שהיא ייחלה לה מתחילה.

״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות״ הוא אמנם ספר ילדים, אך בעצמו כבר בן 155 שנה, ומרגע צאתו לאור הפך לספר פופולארי לכל הגילים, תורגם לעשרות שפות ועובד לכל מדיום אפשרי. נראה אם כן שהבריחה של אליס מהחברה הוויקטוריאנית של המאה ה-19 לעולם חסר היגיון, שטותי להפליא ומגוחך עד כדי שיגעון, היא בדיוק האסקפיזם שרבים מדמיינים לעצמם.


מהרגע הראשון קשה שלא לאהוב את דמותה של אליס; את השובבות, התמימות, הסקרנות האינסופית והמתיקות דרכן היא מתנהלת במהלך המסע שלה. היא נתקלת ביצורים ודמויות שהיא מעולם לא תיארה שיהיו בכלל קיימים ומתייחסת אליהם ברצינות. יש לה אומץ ונחישות, היא יודעת מה היא שווה ואיזה יחס מגיע לה לקבל. היא לא מוותרת ולא מפחדת משום דבר שעומד בפניה. כאשר היא נתקלת במצב מגוחך או שטותי מידי היא מחליטה - כיאה לילדה ויקטוריאנית מפונקת – לעצור הכל ופשוט להמשיך בדרכה. כך מתנהגת אליס גם במסיבת התה המטורפת עם הכובען, הנמנמן והארנביב. במהלך המסיבה חוזה אליס ברמה גבוהה של שיגעון ושטויות, ביניהן ההקנטות של הכובען, הסיפור של שלוש הילדות החיות בבאר המלא בשמנת וחוסר הנימוס המשווע של שלוש הדמויות - שבמהלך כל המסיבה לא מגישות לה אפילו תה - כך שהיא לבסוף מוזגת לעצמה. השיחה נהיית כל כך שטותית שהיא מובילה את אליס לקצה גבול היכולת שלה:

"גסות זו כבר הייתה מעל ומעבר למה שאליס יכלה לסבול: היא קמה בשאט-נפש והתרחקה מן המקום: הנמנמן נרדם מיד, ואף אחד משני הנותרים לא שם לב כהוא-זה לעזיבתה.... ׳על כל פנים, לעולם לא אחזור לשם!׳ אמרה אליס, מפלסת את דרכה בתוך היער. ׳זוהי מסיבת התה המטופשת ביותר שהייתי בה מימי!׳"

לאחר מכן, אליס ממשיכה בדרכה ומגיעה למגרש הקריקט של המלכה, שם היא פוגשת את החיילים שהינם הקלפים האדומים. אליס נחשפת בפעם הראשונה למלכה ולאיומיה לערוף את ראשם של כל היצורים בדרכה, ולכן מבינה לראשונה את הפחד שהיא מעוררת בכולם. אך אליס ממשיכה להיות אמיצה ולעמוד על שלה, גם למען עצמה, באופן ישיר מול המלכה וגם לטובת הדמויות האחרות. דמותה מעוררת הערצה, ובעת הקריאה התנהגותה מעודדת שחרור מעכבות שאנשים מפתחים בעת התבגרותם. בעת ובעונה אחת דמותה הראתה לי איך ולמה לדרוש את מה שמגיע לי, להעריך את עצמי יותר וגם איך לא לפסול או לשפוט אף אחד מראש. לאורך מסעה אליס נתקלת במצבים רבים ומחליטה בעצמה מה נכון ולא נכון, האם יש בה אומץ, מה היא מסוגלת לסבול ומה לא.


כך התחברתי לדמותה שובת הלב של אליס ועוד יותר מכך, התקשיתי שלא לדמיין את עצמי במצבים מסוימים בהם היא מצאה את עצמה. האם הייתי שותה מבקבוק קטן שעל צוואר בקבוקו קשורה תווית עם ההצעה/ציווי: שתה אותי? האם הייתי אוכלת עוגה קטנה שעליה רשום אכול אותי? איך הייתי מרגישה בגודל קילומטר או 10 סנטימטר? איך הייתי מגיבה לתינוק שהופך לחזרזיר בזמן שאני מחזיקה אותו? איזו מין חוויה זו לשחות בנהר שנוצר מהדמעות שבכית בעצמך? האם הייתי יכולה להמציא בו במקום מילים אחרות בחרוזים(!) לשירי ילדים שאני מכירה מילדותי? האם הייתי מקבלת את מילותיו של צ'שר החתול, "אין לך ברירה...כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת" וממשיכה ללכת בלי לאבד את שפיותי?


בזמן קריאת הספר הייתי מוכנה בשמחה לגלות את התשובות לכל השאלות האלו בעצמי. מושפעת מדמותה המדויקת של אליס - האומץ, החדות והכנות - הבריחה עם אליס הייתה מבחינתי בריחה מיוחלת ממציאות מעורערת והזויה לא פחות מהפלאות שמצאתי איתה בארץ הפלאות. לאליס של תחילת הספר הייתי אומרת: "את צודקת, באמת אין הרבה טעם בספר בלי תמונות ושיחות, כמו ששתינו עומדות לגלות".

״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, הספר המוער״ מאת לואיס קרול. תרגום מאנגלית: רנה לויטן. מו״ל: הספרייה החדשה, 1997. מס׳ עמודים: 214.

62 צפיות