• רותם גרינבוים

בין תמימות לקנאות: מחשבות על "שלום לקנאים" של עמוס עוז

לאחרונה קראתי שוב את הקלאסיקה ״קנדיד״ של וולטר, נובלה סאטירית מלפני 261 שנים. כמו בקריאתי הראשונה, מצד אחד נדהמתי מהאומץ של קנדיד, ומצד שני הופתעתי מהתמימות שהוא מפגין כשהוא נתקל בסוגים שונים של אנשים שמרמים, מענים, רוצחים, משקרים, חוטפים, בוזזים ואונסים. עד סוף הנובלה צברתי הערכה ליכולתו להתמודד עם מקרים ואירועים אבסורדיים שאליהם נכנס, והתפלאתי שהתמימות לא מפריעה לו להשיג את מטרתו בעמידתו אל מול הפנאטיות והרוע האנושי.


כמעט מאתיים שנה אחרי יציאת קנדיד לאור, נולד הסופר עמוס עוז. עוז חי במאה העשרים, מאה רצופה במלחמות ומהפכות ושזורה ברוע אנושי מגוון. על כך כתב ספרים רבים, ובחן ברגישות במשך עשורים את הקיום והתרבות האנושית בכלל ואת החברה היהודית והישראלית בפרט.


״שלום לקנאים״, ספרו האחרון מ-2017, מכיל שלוש מחשבות מפורטות המבוססות על מספר הרצאות שהעביר בארץ ובעולם. הספר נפתח במילים: "שלושה מאמרים שלא נכתבו בידי חוקר ולא בידי מומחה כי אם בידי אדם מעורב, שלפעמים גם רגשותיו מעורבים." כבר במשפט הראשון של הספר צצה רגישותו הגבוהה, שיכולה להידמות לקוראים מסוימים כעמדה פוליטית נאיבית במקצת, אך לא מבחינתי. הוא ממשיך ומציין במבוא שהספר נכתב בעיקר בשביל קוראים שדעותיהם שונות משלו. ואכן, שלוש המחשבות מציגות אבחנות חודרות ונוקבות על הטבע האנושי במידה רבה של הכלה ופנייה ללב הקוראים.


המחשבה הראשונה בספר נקראת: 'שלום לקנאים' ועוסקת בפנאטיות הטבועה בכל אדם ובעיקר בקבוצות קיצוניות. עוז פותח בציון העובדה ש"רבים שוכחים שלאסלאם הקיצוני אין שום מונופול על פנאטיות אלימה". עובדה שאליה עדיין רבים מתכחשים. הוא קורא לפנאטיות: "יסוד קבוע בטבעם של בני אדם, 'גן רע'". כך הוא לא מביע נאיביות אל מול הרוע בעולם אלא מקבל אותו ובמהלך הפרק מציג דרכים בהן ניתן להתנגד לפנאטיות. הוא טוען שאדם פנאטי מסוגל להקריב כל דבר בעולם לטובת המטרה העליונה שיכולה לפי דעתו לגאול את האנושות.


בהמשך עוז משחזר סיפור ששמע מהסופר סמי מיכאל, על נהג מקצועי שלקח אותו ודרש לו בנסיעה 'מוות לערבים'. הוא פנה אליו ושאל: "ומי, לפי דעתך, צריך להרוג את כל הערבים?" ברגע שהוצבה מראה אל מול הנהג וקריאתו הפנאטית, ובהמשך השיחה שהתפתחה משאלה זו, הוא פורק כביכול מנשקו וחויב להתייצב מול דעותיו האמיתיות. עוז ממשיך ומציע נוגדנים לפנאטיות כגון הומור עצמי ודמיון, אך מבין שגם הלחימה בפנאטיות עם פנאטיות היא בעייתית מעצם טבעה של הפנאטיות כמחלה מדבקת: "אדם עלול לחלות בה בעודו נאבק לרפא ממנה אנשים אחרים".


המחשבה השנייה שכותרתה היא 'אורות ולא אור', עוסקת בעם היהודי והשוני בינו לבין עמים אחרים. עוז בוחן את המסורת היהודית לא כדת אלא דווקא את ההשפעה שלה על התרבות והחילוניות הישראלית. הוא מבקר את האמונה הרווחת של יהודים דתיים שאין רוחניות מחוץ לדת, את החילונים שלא מוכנים להתקרב לדת בשום אופן, ואת העובדה שכל פלג שונה ביהדות מאמין שהדרך הנכונה להיות יהודי היא הדרך שלו. הוא קורא לחידושים ולהמשכיות של התרבות היהודית, שמיוחדת לפי דעתו דווקא באופן הבא: "היהודים לא בנו פירמידות, לא הקימו קתדרלות מרהיבות, לא בנו את חומת סין ואת היכל הטאז' מהאל. הם יצרו טקסטים וקראו אותם יחדיו בחוג המשפחה".


בעיני, על אף שרוב הפרק עוסק במחלוקות הרבות שהן נחלת עמנו מאז ומעולם, מיוחדת היא האבחנה של עוז על הספרות העברית החדשה כמקדמת התרבות היהודית: "עובדה מסעירה היא שההתמודדות התיאולוגית לא נעלמה מתרבותנו אלא עברה מידי שומרי החומות לידי הכוח היצירתי ביותר בעם ישראל בדורות האחרונים - הספרות העברית החדשה".


המחשבה השלישית דנה בסכסוך הישראלי-פלסטיני וברעיון של שתי מדינות לשני עמים, כותרת הפרק היא: 'חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם'. בפרק זה מציג עוז את נטייתו הפוליטית לשמאל. הפרק עוסק בפנאטיות הישראלית המצויה ברבדים שונים באוכלוסייה ובשלטון. הוא מציין את תחושת הפראייריות המצויה אצל ישראלים רבים בהקשר לוויתור על שטחים לטובת שלום, ומזכיר שאין שום דבר בלתי הפיך בתהליכים מדיניים ובסכסוך בין שני עמים.

"אפשר וגם ראוי ליהודים ולערבים לחיות יחד, אבל בשום אופן לא מקובל עלי לחיות כמיעוט יהודי תחת שלטון ערבי, מפני שכמעט כל השלטונות הערביים ברחבי המזרח התיכון מדכאים ומשפילים מיעוטים. ובעיקר מפני שאני עומד על זכות היהודים הישראלים, כמו כל עם, להיות רוב ולא מיעוט ולו גם על פני פיסת ארץ קטנה מאוד".

קראתי את ״שלום לקנאים״ בקריאה החולקת עם עוז את דעותיו האישיות. איני יודעת כיצד היו משפיעות עליי מחשבותיו במקרה שהיו שונות משלי. בארץ ישנה נטייה לחשוב על שמאלנים כפראיירים תמימים, שלא מסוגלים לראות את המציאות כפי שהיא באמת. בספר זה מראה עוז ברגישות שלא כך הדבר. במחשבות אלו הוא מציג נקודת מוצא הבוחנת את העולם בעין לא נאיבית כי אם מכילה, מבינה ומקבלת. כאשר דווקא ההבדל בין אלו, הוא הוא הדבר שאותו עוז מנסה להסביר בסבלנות ורהיטות נפלאה. אני רוצה לקוות שגם אם לא הייתי מסכימה עם עוז, כמוהו וכמו קנדיד לא הייתי שופטת את היסוד התמים שבאדם. יסוד שמוביל מבחינתי לפתרונות היעילים ביותר במפגש עם קנאים פנאטים או ביציאה ממצבים אבסורדיים וקיצוניים. ואחרי כל זה, לשרוד בכדי לספר על כך מתוך הבנה וחמלה לכל הצדדים.


״שלום לקנאים״ מאת עמוס עוז. מו״ל: הוצאת כתר ספרים, 2017. מס׳ עמודים: 131.

תמונה ראשית: עמוס עוז, ספטמבר 1973 (חנניה הרמן / לע״מ)

128 צפיות