רומן הביכורים של נעמה דעי: אנדרלמוסיה וכאב כתובים היטב

ישנן יצירות שכוחן טמון ביכולתן לעורר בקורא את חדוות היצירה. במשך שנים חשבתי שהסוד, שלעיתים לקרוא זה כדי להצליח לכתוב, הוא רק שלי. הסוד הוא לא סוד, וגיליתי את זה בסדנת הכתיבה השנייה בחיי. הסוד פרוץ וגלוי, מבורך ומשומש. עם הזמן הבנתי שיש שני סוגי יצירות שמותירות בקורא את יצר היצירה: האחד, יצירות שהן כתב חידה, המעורר בקורא רצון לפרש, להגיד על ולבאר. השני, יצירות שמרוב שהן קונקרטיות, מחוברות לקרקע, מושכות בחוטי המחשבה וההכרה הן מניעות – בקורא, ובעיקר בקורא שהוא גם כותב – את הרצון לענות להן, את הרצון להגיד בעצמו גם.

״צערו העתיק של הירח״, רומן הביכורים של נעמה דעי אשר יצא לאור בהוצאת עם עובד ב-2019, הוא יצירה מהסוג השני. עוד קודם לכך זוהי יצירה שעוסקת באבל ובצער שכרוכים בטרגדיה משפחתית. הרומן, מבנהו כרשומון כאשר כל פרק כתוב מנקודת מבטה של דמות אחרת, שבזרם, למעשה בשיטפון של תודעתה מבטאת את הכאב שכרוך בטרגדיה משפחתית שסביבה העלילה נבנית. בליל שבת גשום וסוער, אריאל קהן, נער דתי בן שש-עשרה, ניסה להציל את בן-דודו יותם, שהשתכר עד אובדן הכרה, מעצמו. הניסיון הזה הסתיים בהתרסקות של אריאל עם אופנוע על הכביש, וספיגת פגיעת ראש קשה. הספר עוקב אחרי ההתמודדות עם התאונה הזו בשנה שלאחר מכן, החל מאשפוזו של אריאל בבית החולים, שחרורו, ובעיקר בתוצאה של התאונה הזו, אובדן חלקי של יכולת הדיבור וההליכה, אצל הילד שכל הסובבים אותו מתארים ככה ורבלי ומואר עיניים.

הרומן נפתח באנדרלמוסיה, בבית החולים ולאחר מכן בבית משפחת קהן שבו שמונה נפשות, כיאה למשפחה דתית. הקורא נאלץ לספוג לתוכו את התאונה, את השמות של בני המשפחה ושל החברים מסביבם, את המתחים הראשוניים שנגלים בין רותי, אמו של אריאל ואחותה יעל, אמו של יותם, מתחים שיעברו בירושה גם ליחסים בין בניהם.

האנדרלמוסיה הזו והריבוי, הם חלק ממהות המשפחה ומהות הרומן, אך אין בהם מגרעה. מעבר לכך שהריבוי הוא חוט השני העובר בין רבדי הרומן, נקודות המבט נכתבות ברגישות. היכולת של דעי לכתוב דמות אמינה – דיבור, מחשבות, התנהגות - של נער בן שש-עשרה, של רב מכובד, של נערה חילונית ועוד, היא יכולת מרשימה. הריבוי מצוי גם בריבוי הדמויות, אך גם בכל אחת מהן בפני עצמה ושצף הזיכרונות, המחשבות והרגשות שלה; זעמו של האב, שלום, על בנו שלא מתגבר על מגבלותיו, זעמו של נער מרדן, יותם, על כל מה שאפשר, יללותיה של נערה, אבישג, הנאלצת לחזות בחברה הטוב ביותר מתרסק על הכביש.

אך מעבר לטרגדיה הממשית, הטרגדיה האנושית שהספר פורש לפני הקורא היא הדמויות עצמן. אובדן יכולת הדיבור הוא רק סמל לאובדן היכולת להתמודד שאריאל זורע בכולם מעצם נוכחותו. הכאב שהתאונה מביאה איתה מביא סוגים נוספים של כאב, על דינמיקות והמתחים שעוד קודם לתאונה היו שרויים בתוך המשפחה והקהילה סביבה. כתיבתה של דעי היא הכוח של הרומן. כתיבתה את הצער היא המשקולת הכבדה ביותר, אך לעיתים היא גם מצליחה להצחיק, להעלות חיוך, לרגש בעונג ולא רק בכאב.

״ביקש אבא באותו משל לצייר לשלום ציור של אהבה [..] ויצא מצייר לו ציור של צער העולם, צער השכינה, האין-סוף המסוגר בסוף, האמת הכלואה בחצאי שקרים, כי מכך נפעם שלום הנער; מן הכאב הנורא של הפער שתיאר אביו כי הבין את שאבא לא התכוון ללמדו: סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי״.

דעי שוזרת את העיסוק באלוהי בעדינות מאין כמוה. הדת ברומן תופסת מקום נוח, הדמויות הופכות מורכבות ועגולות יותר בנוכחותה. ״חופש או תקווה?״ שואל אריאל את שי, חברתו החילונית, במשחק האו. וזה המבחן, שסופו טרגדיה ידועה מראש, שבו נאלצות הדמויות לעמוד: או, או. מבחן שסופו טרגדיה משום שבאיזו דרך שיבחרו - הדמויות או בני האנוש - הם ידעו כאב וצער, את תחושת הפחד שכרוכה בלבחור, ולבסוף את תחושת החוסר שכרוכה בלפספס את האו האחר.

החוסר ניכר גם בשמו של הרומן, ״צערו העתיק של הירח״, הלקוח מהאגדה ממסכת חולין שבמשנה על שני המאורות, ואותה מזכיר אביו של אריאל, בעת היזכרות באביו.

״על צער הלבנה דיבר אבא, הלבנה שלא הבינה שאפשר לשני מלכים בכתר אחד, ולכן נהייתה ראי לאורה של החמה, לצל בהיר בלילות [...] ׳כשברא עולם, החסיר משלמותו, פער פער, הוליד חטא [...] איזו אהבה שלום! איזו אהבה מרעיף עלינו ריבוינו של עוילם בעצם כך שברא אותנו והחסיר מעצמו!׳״

ייתכן שזהו החוסר הזה שניכר בכל דמות ובכל צעד שברומן, שכתיבתה של דעי חותמת בקורא הכותב את רצון הבריאה, את הרצון לכתוב בעצמו. הרצון לגשר על החוסר, על הכאב, לבחור בעצמו – או, או. ייתכן שזה דווקא הריבוי שמצוי בו, שגורם לקורא להתמלא השראה פשוטה. בין כה וכה, זוהי יכולת מרשימה לרומן ביכורים.

״צערו העתיק של הירח״ מאת נעמה דעי. מו״ל: הוצאת עם עובד, 2019, עורכי הסדרה: משה רון, יובל שמעוני, דבורה נגבי ומאיה פלדמן, מס׳ עמודים: 283. תמונה ראשית מאת רני קטן