לעבד ולאבד - על עיבוד מדע בדיוני מהספרות למסך

האם גורלה של כל יצירה ספרותית גדולה להיות מעובדת למדיות אחרות? האם בכוחה של נטפליקס לא רק לכלות את זמננו באמצעות התוכן האינסופי שלה, אלא גם לנתק אותנו מהיצירות הספרותיות שהיא מעבדת למסך? לגרום לנו לקרוא ספרים באמצעות עיבודים של יצירות ספרותיות לסדרות וסרטים? האם בעצם המעשה הזה, יש בכוחה של נטפליקס ודומותיה לשנות את היצירות הכתובות ולהתאימן לחך של אדם הצורך בידור במאה ה-21?

ואם זה גורלה של היצירה הכתובה, מדוע היוצר האהוב עליי, אייזיק אסימוב, מגדולי יוצרי המדע הבדיוני בכל הזמנים אם לא הגדול שבהם, מקבל רק עכשיו, 80 שנה לאחר הופעת יצירתו, עיבוד טלוויזיוני לספריו? ומה זה אומר על העידן של צריכת המדיה בו אנו חיים?

לאחרונה עלתה לאוויר באפל TV פלוס הסדרה המוסד (Foundation), שמבוססת על ספריו של אייזיק אסימוב. עוד מוקדם לשפוט האם זו תהיה סדרה שתסחף אחריה את ההמונים, ותהווה אבן דרך כיצירה טלוויזיונית כשם שספריו של אסימוב כיצירות ספרות. אסימוב ידוע כסנדק המדע הבדיוני, ואכן, ספריו הגדירו את סוגת המדע הבדיוני מבחינת הטון והנושאים בהם עסק, לצד הסגנון הייחודי לו, אשר השפיעו על כמעט כל יצירת מדע בדיוני שבאה אחריהם.

סדרת המוסד של אסימוב החלה כסדרת סיפורים קצרים שהתפרסמה בהמשכים בין 1942-1950 במגזין מדע בדיוני, לאחר מכן, בשנות החמישים התפרסמו ספרי הטרילוגיה הראשית, הספרים האחרונים יצאו לאור החל משנות ה-80 ועד לאחר מותו של אסימוב ב-1992. יצירותיו, בייחוד סדרת הרובוטים וסדרת המוסד, היוו השראה ישירה לסרטים כמו מלחמת הכוכבים או שליחות קטלנית, אך למרות היותן קאנוניות ומעצבות את הז'אנר, כמעט ולא זכו לעיבודים למסך, זאת למעט סרט אחד משוקץ בדמות אני, רובוט (2004), בכיכובו של וויל סמית, שחוץ מהשם כמעט ואין בינו ובין המקור הספרותי דבר.

יהיו כאלה שיטענו, שכיוון שקשה למצוא בין יצירותיו של אסימוב דמויות עמוקות ומורכבות, ובספריו יש דגש עיקרי על הרעיון והמסר, דווקא יש מקום רב לפיתוח הגורם האנושי דווקא על ידי יוצרי הסדרה, אך זהו דבר שלא כל יוצר רוצה ומסוגל לו: רק המחשבה לשנות, לא משנה באיזה סוגה, יצירה שנחשבת קלאסית, עלולה להבהיל ולהדיר שינה לכל כותב שנדרש למשימה שכזו.

לדעתי הסיבה שאסימוב לא עֻבַּד עד כה, היא שיצירותיו השפיעו עמוקות על הסוגה, הן מבחינת המושגים והן מבחינת העלילה של היצירות שבאו אחריה ונעשו בהשראתן. חולית, מאת פרנק הרברט, אחת מהיצירות הגדולות בתחום המדע הבדיוני, חוזרת כיום לתודעה הרבה בעיקר עיבוד היצירה למסך הגדול. במקרה של חולית, עלילת הספר מתאימה בהחלט לחך צופי המסכים, אך הסקאלה של האירועים ביצירה זו כה גדולים, שעד כה, העיבודים הקודמים של היצירה כשלו בהצגת היצירה האפית של הרברט.

אולי אחת הסיבות לכך שיצירתו של אסימוב לא עֻבַּדה למסך עד כה, היא דווקא אחד מעמודי התווך של המדע הבדיוני: טכנולוגיה. הטכנולוגיה במאה ה-20 לא הייתה מתקדמת דיה ולכן לא אפשרה לבצע עיבודים שעושים כבוד לחומרי המקור, כך שיצירות אלו נאלצו להישאר על מדף הספרים. ובכל זאת הסרטים מטרופוליס (1927), אודיסיאה בחלל 2001 (1968), ובלייד ראנר (1982) מראים כי במחצית המאוחרת של המאה ה-20, סרטי מדע בדיוני המבוססים על ספרים הצליחו לתפוס את האספקט האפי והעתידני של המדע הבדיוני, ולכן קשה לומר שטכנולוגיה היא הסיבה היחידה שמנעה לעבד את אסימוב למסך.

כדאי לציין סיבה נוספת למה רק כעת, בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21 מופיעים עיבודים על המסך של יצירתו של אסימוב, אך גם של פרנק הרברט יצירות רבות מהקאנון הקלאסי של המדע הבדיוני, היו מוגנות עד כה תחת חוקי זכויות יוצרים, שהקשו על אולפני קולנוע וטלוויזיה לבצע עיבודים ליצירות. אם היו רוצים לעבד יצירות אלו, הם היו נאלצים להסכים לתנאים אומנותיים של בעלי זכויות היוצרים (ברוב המקרים בני המשפחה של הסופרים), כמו גם לשלם להם סכומים נאים על מנת לעשות שימוש ביצירות.

אך במקרה של אסימוב והרברט, בשל תסבוכת משפטית, דווקא היצירות הקלאסיות של המדע הבדיוני לא צפויות להפוך לנחלת הכלל לפחות עד שנות ה-60 של המאה ה-21, אם בכלל. במקרה של אסימוב, הפתרון של אפל היה לשלם לבעלי זכויות היוצרים סכום גדול של כסף, וכך גם במקרה של הזכויות לחולית, בין משפחת הרברט לחברת ההפקה "לג'נדרי". אך אפל בחרו גם לשלב את בתו של אסימוב, רובין שהצטרפה כמפיקה בפועל של הסדרה.

אולפני הוליווד, שבעבר התייחסו לסוגת המדע הבדיוני והפנטזיה כהפקות מסוכנות מבחינה כספית, הגיעו למצב שבו כיום הסרטים הרווחיים ביותר והמדוברים ביותר בעולם הן מהסוגות הללו, כמו לדוגמה סרטי מארוול, מטריקס, חולית ועוד.

יש לציין כי אמנם יצירותיו של אסימוב, סנדק המדע הבדיוני, אמנם לא עובדו בצורה רצינית למסך הגדול או הקטן בצורה רצינית בעבר, אך הן השפיעו בצורה גדולה מאוד על הז'אנר ובעיקר על השפה הוויזואלית והרעיונית שלו. לדוגמה, הסלידה של בני אדם מרובוטים במלחמת הכוכבים, כפי שמופיעה בסצינת הבר המפורסמת בסרט הראשון, היא למעשה הומאז' מובהק לספריו של אסימוב שהכילו סנטימנט דומה של פחד מבני רובוטים. כך גם בלייד ראנר שהוזכר מקודם, אמנם מבוסס על יצירה אחרת אך לוקח את השאלה הגדולה ״מהי אנושות״ מאסימוב. כך גם הנוסע השמיני ושליחות קטלנית מבססים את תמת המכונות הקמות על האדם על בסיס הרעיונות של אסימוב. דוגמה נוספת ממלחמת הכוכבים היא הג'דיי, מסדר של בני אדם בעלי כוח על טבעי שמטרתם להביא סדר לגלקסיה, שלקוחים כמעט במלואם מסדרת המוסד של אסימוב בדמות (ספוילרים) המוסד השני המופיע בסדרה.

בסופו של דבר עולה השאלה, האם במאה ה-21, יצירה שלא מעובדת למסך הגדול או הקטן, בעלת זכות קיום בשיח של החברה או שהיא נידונה לשכחה? בעולם שקורא פחות ופחות, יכול להיות שלמרבה הצער, יצירה שלא מקבלת אדפטציה, לא מקבלת במה. יצירות רבות לאורך ההיסטוריה נוצרו במטרה להיות מועלות על הבמה כמחזה או מוקראות בפני קהל. הסוגה של המדע הבדיוני היא סוגה שמרבית יצירותיה יצאו לתוך עולם בו קולנוע וטלוויזיה הם טכנולוגיה מוכרת ונפוצה, אך יצירות אלו נכתבו אל דפי הספר, צורה שלא יועדה בהכרח לעיבוד וויזואלי. בעולם בו נסמכים יותר ויותר על בידור וויזואלי במהלך המאה העשרים וביתר שאת במאה העשרים ואחת, הדיסוננס הוא שהסוגה הספרותית שמתעסקת יותר מכל בחידושים טכנולוגיים, נשארת מאחור לעתים בשל שאינה מתקדמת עם הזמנים המשתנים. לכן יכול להיות שיוצר שאינו לוקח בחשבון את ההתאמה של היצירה שהוא כותב לעיבוד קולנועי וטלוויזיוני, דן את היצירה למידה מסוימת של חוסר רלוונטיות.