• עדי רובינשטיין

צעיר לנצח - על ״תמונתו של דוריאן גריי״ של אוסקר ווילד

הדבר העיקרי שהרומן ״תמונתו של דוריאן גריי״ מאת אוסקר ווילד עושה לקורא, הוא לתהות האם באמת היה רוצה להישאר צעיר לנצח, ואם כן, באיזה מחיר? יש הרבה שיאמרו שהיו רוצים להתחלף עם דוריאן גריי, שבאמצעות האומנות מצא לעצמו דרך לשמר את נעוריו, אך למעשה, עקב היכולת הזאת הוא אומנם שימר את יופי נעוריו אך איבד דברים גדולים בהרבה. אפשר להגיד שדוריאן גריי הוא המיצוי האולטימטיבי של הביטוי (YOLO (You Only Live Once, הוא מיצה את חושיו וגחמותיו עד התכלות עצמית, עד אובדן עשתונות וצלם אנוש.


יש אינסוף דרכים לקרוא את הסיפור של דוריאן גריי ואינסוף דרכים לפרש כל מילה ומילה שכתובה ברומן. הוא מקפל בתוכו חיים שלמים, כאשר ישנם חלקים מרתקים, חלקים מפתיעים וחלקים משעממים שנמתחים כמו מסטיק. בסוף הקריאה נותרתי עם התחושה שהבנתי הכל ובה בעת לא הבנתי כלום. הרומן מכיל בתוכו דברים והיפוכם, מציג את שני צדי המטבע תוך כדי הבנה שעדיין שני הצדדים שייכים לאותו המטבע, מציג את השחור והלבן אבל בצורה מסוימת גם שומר על הכל אפור.


הרומן הקצר, המהודק והכתוב בקפידה מאת אוסקר ווילד מגולל את סיפורו הטראגי של העלם הצעיר, יפה התואר והתמים דוריאן גריי, אשר כבר בתחילת העלילה חובר אל צייר בשם באזיל הולוורד. מרגע המפגש ביניהם, באזיל מרגיש כי העלם הצעיר דוריאן יהווה השראה גדולה לאומנותו. ואכן, דוריאן מגיע לסדנתו של באזיל, שם הוא מצייר את דיוקנו. באותה הסדנה פוגש דוריאן את ידידו הטוב של באזיל, הלורד הנרי, איש החברה הגבוהה, ציניקן ונהנתן ששואף תמיד לעונג ומתפאר בשלל דעות יוצאות דופן ומשונות על החיים. כמו שבאזיל נשבה בקסמו של דוריאן, כך נשבה דוריאן בקסמו של הלורד הנרי ומושפע עמוקות מכל דבר וכל דעה אשר הלורד הנרי מבטא.


התובנה המרכזית של דוריאן בעקבות המפגש עם לורד הנרי היא חשיבותו של אידיאל יופי הנעורים. לורד הנרי מתאר כמה היופי של הנעורים הוא זמני, כיצד ההתבגרות מביאה עמה כיעור הולך וגובר, שבעקבותיו נעשה רבה יותר קשה להשיג דברים בחיים. דוריאן מבין שהוא לא יישאר צעיר לנצח, והבנה זו מנפצת לו את חומת התמימות, מעוררת אותו מתרדמת היופי שהיה שרוי בה ואלו מובילות אותו להבעת המשאלה שהתגשמותה הפכה אותה לסיוט.

" כמה עצוב הדבר! אני אזדקן ואהיה נורא ומחריד, אבל התמונה תישאר צעירה תמיד. לעולם לא תהיה זקנה יותר משהיא כעת, ביום זה של חודש יוני... אילו היה הדבר להפך, אילו יכולתי אני להיות צעיר תמיד -והתמונה תזקן... את נשמתי הייתי נותן!"

היופי של הרומן הוא שהוא מזמין אותנו לקרוא אותו בכמה דרכים שונות. בתחילת הקריאה, כשאנחנו פוגשים את דוריאן, באזיל והנרי, האווירה המוזרה ששוררת ביניהם והמתחים בין אופים מזמנים אותנו לקרוא את ״תמונתו של דוריאן גריי״ כרומן פסיכולוגי. המחשבות שלי נדדו בתהייה, שייתכן כי שלושת הדמויות האלה מאפיינות שלושה צדדים שיש באדם אחד, המחבר אוסקר ווילד. כל אחד מהם מאפיין חלק שונה באופי שלו: הנרי את האינטלקט היהיר, באזיל את האומן הרגשן ודוריאן את החלק שתפסה האסתטיקה בחייו. אך ככל שהעלילה מתקדמת, נוצרת התחושה שכל אחת מהדמויות מייצגת את אוסקר ווילד בתקופה אחרת של חייו: דוריאן הוא העבר, הנרי הוא ההווה ובאזיל הוא העתיד. קווי המחשבה ממשיכים להתחלף ומתהפכים לאורך הקריאה, ממש כמו דעותיו המהופכות והלא צפויות של הלורד הנרי.


בחלק מאוחר יותר של הרומן, משאלתו של דוריאן מתגשמת, מעתה והלאה תמונת דיוקנו שצייר באזיל תישא בעול של צלקות נפשו ואילו פניו שלו יישארו צעירות לנצח. וכך נוסף לסיפור אלמנט של קסם ופנטזיה. האפרוריות שליוותה את הסיפור מתערבבת פתאום בניחוח של כישוף, ומרומן פסיכולוגי הסיפור הופך לאגדה. דמותו של דוריאן נעשית חלק יותר ויותר מרכזי בעלילה עד שבסופו של דבר היא מלווה רק אותו ואת הקסם שאופף אותו. כשהסיפור של דוריאן הופך לאגדה עולה גם התהייה, מה הקורא יכול לקחת מסיפורו לחייו שלו, מעבר להשלכת העלילה והלבשתה על קורות חייו של המחבר.


בעיקרו, הרומן מציב במרכזו את חשיבותן של האסתטיקה ושל היופי. בעיני דוריאן היופי שהוא שואף אליו הוא היופי שלו עצמו, ללא קשר לחברה, ואילו החברה סביבו מחפשת את היופי האישיותי שלה באמצעות ריכולים, עם השוואת מעשיהם הנעלים למעשים נבזיים של אחרים. נוצרת אשליה של סגידה ליופי, אך בסופו של דבר הרומן מפרק את מיתוס היופי לגורמים. הרצון לשלמות מביא להרס וכאשר דוריאן מגיע לחטא הנורא ביותר אין יותר דרך חזרה. האדישות, השכחה והדילוג הלאה מפשעיו, כבר לא עובדים, והוא מתקשה להתגבר על הרגשות הגרוטסקיים והמחשבות המחרידות שעד עכשיו התעלם מהם ופתאום תופסים אצלו מקום. כאשר דוריאן מתחרט על משאלתו ומתחיל להרגיש אשמה, זה כבר מאוחר מדי.


"פיזזו אל קדמת הבמה מחשבות נוראות, שגררו מן הקבר עתיד נתעב והציגו אותו במלוא זוועתו. הוא לטש בו עיניים, מאובן."

דוריאן מתמכר ליכולת לעשות הכל ללא השלכות וללא צלקות שיסגירו את חטאיו, עד שהוא נעשה עבד לגחמות היוהרה שלו, כאשר הוא פורץ כל גבול ובכל פעם מעלה את המינון. ככל שהוא מתמכר יותר ויותר להרגשת ה"כל יכול" הזאת הוא נהיה יותר ויותר אומלל, אף אחד לא רוצה את חברתו והוא חי בפחד וחרדה. הוא מבצע פשעים, מתחפש ומסתובב במקומות מפוקפקים רק כדי לספק את המפלצת בתוכו שכלואה בתוך גוף כל כך יפה. אומנם התמונה שלו היא זו שמתכערת ומזדקנת בעקבות החטאים שלו וכן בעקבות הזמן שעובר, אך בניגוד למה שדוריאן חושב, התמונה היא לא הנפש שלו. הכיעור, כמו גם היופי, נמצאים בתוך גופו שלו ואילו התמונה היא רק מראה נוראית שמזכירה לו כמה מכוער הוא מבפנים. הגוף והנפש הם המשך אחד של השני ולא שני דברים נפרדים.


כמו בין הגוף לנפש, גם בין האומנות לבין החיים אין הפרדה מוחלטת בסיפור. האומנות מאפשרת לנו לחוות דברים מסוימים שבחיים האמיתיים יכולים לפגוע בנו, וכמו שלורד הנרי מאמין, אומן טוב הוא אומן שמביא לידי ביטוי ביצירה שלו מה שהוא לא יכול לחוות בחיים שלו עצמו. בסיפורו של דוריאן יש ערבוב מושלם בין החיים לאומנות, משום שתמונתו של דוריאן מקבלת חיים ומשתנה עם הזמן. דוריאן עצמו הוא לא אומן ולא מתעניין בשום תחום אמנותי, כי הוא בעצמו האומנות בסיפור, הוא עצמו אובייקט שהחברה יוצרת: באזיל מסתכל עליו כמושא האומנות שלו ומצייר אותו בשל יופיו, ואילו הנרי משתמש בו כחומר, כפלסטלינה האנושית שלו. אפילו כאשר דוריאן יוצא לעולם האמיתי ונתקל ב"אהבת חייו" סיביל שחקנית התיאטרון, הוא בעצם מתאהב בדמויות של שייקספיר שהיא מגלמת בכל ערב על הבמה, וכאשר הוא נחשף לאנושיות שבה ולאופייה האמיתי הוא עוזב אותה.


ברומנו, אוסקר ווילד מעביר ביקורת על החברה, ובפרט החברה הלונדונית אריסטוקרטית השרויה בשעמום, עצלנות ורכלנות, אך הביקורת שלו תקפה גם לחברה המודרנית. למעשה, דוריאן עוטה מסכה עקב דרישות החברה, הוא משנה את אופיו בעקבות לחצים חברתיים ונכנע לפיתויים שהחברה אוסרת על האדם. הוא נדרש למסכה כדי שיוכל לחיות את חייו איך שהוא רוצה, מבלי שהחברה תוכל לראות את ההשלכות הפיזיות. למעשה, המסכה שהוא עוטה היא המקבילה של התמונות שאנו מעלים לרשתות החברתיות כדי ליצור בעיניי החברה שלנו את מי שהיינו רוצים להיות, את איך שהיינו רוצים להיתפס.


כל הדרכים - הדעות והמחשבות, המעשים והחטאים - מובילות למסקנה שדוריאן גריי, כמו כל אחד מאיתנו, לא יכול להיות מושלם. הוא יכול רק להמשיך ולשאוף לשלמות, לחיות חיים ששואפים לעונג, אך התגשמות השאיפה היא הדבר הכי רע שיכול לקרות לאדם. בתחילת הסיפור, לורד הנרי אומר לבאזיל הצייר שהוא צריך להציג את דיוקנו של דוריאן בתערוכה וכי זו היצירה הטובה ביותר שלו, ואילו באזיל משיב לו "הסיבה שלא אציג את התמונה הזו היא שאני חושש שהראיתי בה את סוד נפשי שלי". ההרגשה הזאת של באזיל תקפה לכולנו, לכל אחד יש חלק של דוריאן גריי בתוכו וכל אחד מעניק לו תשומת לב שונה.


אוסקר ווילד סיכם את הקריאה בספר בצורה הטובה ביותר:

"חלוקי-דעות על יצירה של אמנות מוכיחים, כי זו יצירה חדשה, לא-פשוטה וחיונית."

״תמונתו של דוריאן גריי״ מאת אוסקר ווילד. מו״ל: פן, 2006. תרגום: ליה נירגד. מס׳ עמודים: 224.

תמונה ראשית: Oscar Wilde portrait by Napoleon Sarony

79 צפיות