• זהר קטן

לאילנה ברנשטיין נעשה עוול.

בשבוע האחרון רועשת וגועשת זירת הספרות העברית. זה התחיל בפוסט מקדים שפרסמה בפייסבוק אילנה ברנשטיין, סופרת רבת פעלים ומוערכת, ונשא את הכותרת ״האיגרת אל כתבת התרבות של עיתון הארץ״. לאחריו הגיעה כתבת התחקיר, המשחירה למדי, של גילי איזיקוביץ במוסף ״גלריה״ האחרון שכותרתה: ״ספרה זוכה פרס ספיר של אילנה ברנשטיין: השראה או העתקה לא מודעת?״.


במרכז התחקיר עמד הנושא הנפיץ: השפעות ספרותיות ובפרט הדמיון בין ״מחר ניסע ללונה פארק״, ספרה האחרון של ברנשטיין, זוכה פרס ספיר לשנת 2019, לבין הנובלה הצרפתית "Bord de Mer״ ("חוף הים") מאת ורוניק אולמי.


הטענה היא שבשנת 2005, בזמן שברנשטיין הייתה עורכת ספרות המקור של הוצאת הספרים בבל, נשלח אל ברנשטיין תרגום הנובלה. ברנשטיין קראה אותה ואהבה, אך היא לא פורסמה בהוצאה, וכפי שמציינת ברנשטיין באיגרתה, ספר אחר שפורסם באותה שנה, ״׳הלא של קלרה׳ ובו מסופר על אישה השוקעת בדיכאון ונוטשת את ילדיה חודשים ספורים אחרי שחרורה מאושוויץ״, היה אחת הסיבות לדחיית הנובלה של אולמי, מאחר ש״נחל כישלון מסחרי״. אולם איזיקוביץ כבר בתחילת התחקיר מעלה את הספק שמא יצירתה של ברנשטיין לא רק הושפעה ספרותית וכי יש בינה לבין הנובלה של אולמי יותר מדמיון ותו לא:

״האם אכן השראה, בין שהיא מודעת ובין שלא, היא האחראית לדמיון בין שתי היצירות האלו או שאולי יש כאן מעט יותר מכך לכאורה? והרי קו דק מפריד בין השפעה לגיטימית ובין קרוב משפחתה הלגיטימי פחות. האם ביצירות שלפנינו הקו הזה נחצה לכאורה, ולוּ בלי משים?״

התחקיר העמוס שופע במסגרות גרפיות שמציגות את שני הטקסטים זה לצד זה ולמעשה נערכת השוואה בין מילים, תמות ונושאים, המודגשים אף בצהוב, כולל ירידה לפרטי פרטים: שינה, תרופות, דיכאון, פסיכיאטר, בקרים קשים, מונולוג פנימי, ממתק לילד (ביסקוויטים ושוקולד), יריד או לונה פארק וגם מכוניות מתנגשות, תיאור הרחובות.

אגיד את המובן מאליו: יצירות רבות עוסקות באותם נושאים, ובאופן טבעי, יצירה שתעסוק באימהות, ככל שהיא, תכיל אלמנטים דומים ותזכיר אולי אובייקטים הלקוחים מעולמן של אמהות לילדים קטנים: ביסקוויטים או חפץ מעבר, סמרטוט או מטפחת, ובאותה המידה, אמא שלי יכלה לכתוב על ה׳שמיכי׳ שלי. יצירה שתעסוק בדיכאון תכיל מן הסתם עיסוק בטיפול פסיכיאטרי, בתרופות, בבקרים קשים ובשינה. יצירות רבות מספור מכילות מונולוג פנימי, ואת תיאור הרחובות כמעין מטאפורה למצבה הנפשי של הדמות.


כשקראתי את התחקיר נזכרתי במה שכתב רולאן בארת׳ ב״מות המחבר״:

״טקסט אינו נעשה משורה של מילים המשחררות יחד איזו משמעות בלעדית, מעין תיאולוגית [...] אלא הוא חלל רב-ממדי שבו משולבות ומתנגשות כתיבות רבות ושונות שאף אחת מהן איננה בראשיתית: הטקסט הוא רקמה של ציטוטים המגיעים אליו מאינספור חדריה של התרבות״

זו נקודה חשובה מאין כמוה בנוגע לדיון שכתבת התחקיר מנסה להעלות. אם ננסה להצביע על חקיינות, על השראה, על דמיון בלתי מתפשר בין יצירות, לעולם לא נפסיק, ואם ננסה: לעולם לא נצליח למצוא את המקור. 54 שנים עברו מאז שפרסם בארת׳ את הטקסט שלו, ויותר מאי פעם, העולם הוא עולם של ריבוי, של אינסוף, של שכפולים, תצורות, חזרתיות שופעת. עובדה: מאז שפורסמה כתבת התחקיר, תיבת התגובות באתר ה״ארץ״ התמלאה ועלתה על גדותיה, עד שהגיעה ל500+ תגובות חלוקות בדעתן, וזרם הפוסטים ברשתות החברתיות, המגיבים לתחקיר - רובם ככולם מחזקים את ברנשטיין - נמשך. ברנשטיין עצמה כותבת באיגרת שלה כי בספרייתה מדף ארוך של ספרי אימהות, וכי שני ספריה הראשונים, שפורסמו כעשור לפני זה של אולמי, גם הם לוקחים חלק בשיח האימהות - ״אלה חומרי היסוד של הכתיבה שלי״ היא מצהירה.


פרשיית ההעתקה לכאורה היא הזדמנות טובה לדבר על תרומתה האדירה של ברנשטיין לספרות העברית העכשווית. הניסיון למצות את זכייתה בפרס ספיר בפלגיאט הוא בלתי ראוי, טרחני וקטנוני. כאמור, יצירות שעוסקות בנושאים דומים משתמשות בנרטיבים ובדימויים בעלי מכנים משותפים.


כפי שגם נכתב עליה ברשימת הביקורת בגיליון 2, ברנשטיין מתייחדת בכך שהיא מציבה במרכז העלילה מודל אימהי שנוי במחלוקת, פגום מיסודו וקשה. מודל שמעמת את החברה הישראלית, היהודית, עם ערכיה הבסיסיים ביותר: פריון, לידה, אימהות טובה ומסורה. ברנשטיין עוסקת בחומרים מקומיים, ובעקבות הזכייה של הספר ״מחר ניסע ללונה פארק״ בפרס ספיר, אף ניתן לו מקום של כבוד בספרות העברית והוא זכה להגיע לקהל קוראים רחב יותר מהרגיל.


כתבת התחקיר מציינת כי הנובלה ״ליד הים״ מאת אולמי מתרחשת ב״במקום חסר סימני זיהוי ובזמן לא ידוע״, ולהבדיל עלילת ספרה של ברנשטיין מתרחשת בירושלים בשנות השמונים. דווקא הבדל זה מחדד את הקשר של ברנשטיין למקומי באופן הדוק. גם אם הנובלה הצרפתית אכן הייתה מתפרסמת בארץ, סביר להניח שהיא הייתה ניצבת כעין ״מעשייה״ שאינה מעוגנת במציאות, לעומת הספר, שמקיים מקום וזמן ברורים, מאפשר לקורא הישראלי להתחבר למתרחש ומן הסתם להרגיש קרוב אליו.


בסוף יצירתה של ברנשטיין הגיבורה האם משאירה את ילדיה מאחוריה בלונה פארק ומותירה את הקורא בעמימות: לא ברור האם תחזור או האם נטשה את ילדיה סופית. בסופה של הנובלה ״חוף הים״ הגיבורה האם רוצחת את ילדיה, חונקת אותם בשנתם. גם אם עד כה שני הספרים עסקו באותו נרטיב, הסופים הללו הם אלה שמחדדים ומציבים את ההבדל המהותי בין שניהם. ספרה של ברנשטיין מצליח לעמת את החברה הישראלית עם המודחק שבה, חושף את מה שמבקשים לדחוק לשוליים ולהוקיע, אך הוא עדיין ידוע ומוכר ואינו סנסציוני. עלילתה של ברנשטיין אינה מביאה את הקורא למהדורת החדשות או לסצנה קולנועית דרמטית ורחוקה מהמציאות, שהייתה אולי יכולה להתרחש במקום ובזמן לא ידועים.


לברנשטיין נעשה עוול. מוסף הספרות של הארץ הוא אחד ממעטים ולמעשה היחידי במקומותינו שעדיין מפנה מקום ומקדיש מחשבה ליצירות ספרותיות, ודווקא בו בחרו להשקיע מאמצים כדי להטיל רבב ביצירה שזכתה למעמד ייחודי בארץ. מעמד שלצערנו אין מספיק ממנו ואין לו מקום. אין מספיק מוספים, אין מספיק פרסים, אין מספיק כבוד לספרות.


תמונה ראשית: כריכת מוסף ״גלריה״ של עיתון הארץ, יום שישי, 15 לינואר 2021

551 צפיות