• נעה שבתאי

זאת רק תקופה שתעבור? על מקומה של הספרות בישראל 2020

חודש שלם של אי שהייה בשמש פוגע ביכולת הגוף לייצר וויטמין D. מחסור בוויטמין D עלול לגרום ל: פגיעה בבריאות הקוגניטיבית, סוכרת ודיכאון (וזה בלי להכליל את כל תוצאות "סרטן" בגוגל). הבריאות הקוגניטיבית שלי בסדר בזכות הלימודים, אני בקושי צורכת סוכר (בעיקר מפירות), אבל הדיכאון. מרגיש שהוא מקיים את עצמו. חודש זה מינון שאפשר להרגיש פגיעה בסף האושר הכללי שלי, אבל לא מספיק בשביל להוריד אותי למטה.


חגיגות יום העצמאות נראו אחרת בכל רחבי הארץ. כך גם בביתי שלי. הפעם לא יצאתי עם חברות למסיבה, לא השתכרתי וחזרתי עם עלות השחר. ביום עצמו, אבי לא התמקח איתי אחרי ארבע שעות שינה ואמר "בואי, תוכלי לישון בנסיעה". לא הגענו לפגוש את כל המשפחה המורחבת שלו (דודיו, בני דודיו וילדיהם), לא חזרתי עייפה, צמאה לשינה ולא נסענו לטייל בכרמים, בצפון או בדרום. השנה, לראשונה מאז שאני זוכרת את ימי העצמאות שלי, בילינו את הערב מול מסך הטלוויזיה.


יום ההולדת של המדינה מוליד צורך אינסופי לקיום טקסים. זה מתחיל עוד בהריון המתקדם של טקסי יום השואה, בצירים של יום הזיכרון עד ללידת משיאי המשואות, הדגלנים, מופעי האמנים (שברור לכולנו שמרוויחים על חשבון ילדת יום ההולדת), זיקוקים, חידון התנ"ך, וגם טקס פרסי ישראל. טקס שאני מודה, מעולם לא צפיתי בו. אבל השנה כידוע, הכל שונה. משיאי המשואות הדליקו אותן בפני המצלמות ולא בפני קהל, לא היו דגלנים, אך הדגל עבר בין הזרועות (איפה הם שומרים את הדגל הזה כל השנה? נראה שהוא שמור ממש טוב אז לא ייתכן שהוא תלוי בשמש ובגשם ככל הדגלים) והאמנים מצאו את דרכם להרוויח את עוגתם. בפעם הראשונה בחיי צפיתי בטקס פרסי ישראל.


כמו רוב הטקסים, פרס ישראל עבר לידי כל השנים. אולי לא הבנתי את המשמעות שלו, אולי לא רציתי להעמיק. אבל באותו הערב צפיתי בו במלואו. צפיתי בזוכים, במשפחותיהם בעמיתיהם ותלמידיהם מספרים למה הועדה כל כך צדקה בבחירה להעניק את הפרס לכל אחד בתחומו. בתור סטודנטית לספרות צפיתי בטקס בציפייה לראות האם קיים זוכה בפרס ישראל בתחום הספרות (יפה ומחקר). למעט הספרות התורנית, שאולי צריך לציין בשלב זה שהיא זרה לי ורחוקה ממני, לא התקבל פרס נוסף בתחום. הבנתי שאני בכלל לא יודעת מי זכה בפרס ישראל תחת קטגוריית ספרות מעולם. אך די הרבה, ביניהם שמות גדולים כמו ש"י עגנון, ס. יזהר, נתן אלתרמן, יהודה עמיחי, עמוס עוז, דוד גרוסמן, בסך הכל ארבעים ושמונה זוכים. זוכות לעומת זאת, לאורך ההיסטוריה של הטקס, היו רק עשר.


במעבר חד, פרס ספיר לספרות. בתחילת חודש פברואר פורסמה ״הרשימה הקצרה״ של חמשת הספרים המועמדים לפרס לשנת 2019. מתוך חמישה ספרים, ארבעה נכתבו על ידי סופרות. פרס ספיר לספרות אמנם מוענק על ידי מפעל הפיס, ולא על ידי המדינה (כמו בפרס ישראל), אך הוא הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בישראל, בעל הסכום הגבוה ביותר שסופר יכול לזכות בו. טקס ההכרזה על הזוכה היה אמור להתקיים באמצע מרץ 2020, אבל כמו כל התכניות שתוכננו לפני שהכתה הקורונה בארץ, הטקס נדחה. המועמדים נשארו אותם חמשת המועמדים, בהמתנה מותחת.


הטקס נדחה ליום ראשון, השלישי במאי. הוא תוכנן להתקיים ללא קהל (הוכח כיעיל כאמור), ולהיות משודר בקשת בשעה 23:40. היה לי קשה להישאר אדישה לתאריך ושעת הטקס. למי הוא מיועד? מי יצפה בו? מה זה אומר על חשיבות הטקס, וגרוע מכך, מה זה אומר על מקום הספרות בתרבות שלנו?


עולה שאלה גדולה ובלתי נמנעת - מה מקומה של הספרות בישראל של 2020? ייתכן והמחסור בויטמין D מדכא, אך ייתכן והתשובה המסתמנת מדכאת עוד יותר.


תמונה ראשית: מתוך 9gag

118 צפיות