שנים חשבתי שאני הכל חוץ מרחל המשוררת

את היכולות הפואטיות של עומר הברון, הלא הוא ג'ימבו ג'יי, היה אפשר כבר לשמוע אי שם ב-2011 כשהיה חלק מהמופע של ויקטור ג'קסון - הרכב ראפ ושירה מדוברת, הרכב משמעותי שאחראי, בן היתר, על לא פחות מאשר תרבות הספוקן וורד וז'אנר מחזות הזמר-ראפ בישראל. ג'ימבו ג'יי פרץ לתודעת המיינסטרים, בעקבות הלחנת אחד מקטעי הספוקן המוכרים שלו לשיר שאי אפשר שלא להדבק בו, עשיתי. כך נוצר ההרכב ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא, שהוליד שלושה אלבומי אולפן: בואו לפני (2017), מה ראפרים רוצים (2019) ועובדי נמל (2021). באלבום האחרון מתחדדות אותן יכולות פואטיות והופכות את ג'ימבו ג'יי למשורר עברי מן המניין.

מאז שהיא קיימת, השפה העברית משקפת את הסיפור שלנו, מי ששפתם היא עברית. העברית היא התורה שלנו, היא ניתנה לנו במעמד הר סיני, לכן במהותה היא שפת קודש. ב-1990 בנימין הרשב כתב שללא העברית מעגל החיים השלם של היהודי החדש בארץ ישראל לא היה נוצר. מאז שיר השירים - היצירה הפואטית הראשונה בעברית - דרך פיוטים בתקופת חז"ל, שירת ימי הביניים ועד התעוררותה של העברית במזרח אירופה עם תנועת ההשכלה, טקסטים פואטיים עבריים מבטאים מהלך כפול: לשפת הקודש העברית נוסף השימוש כשפת חול. מהלך זה הוא שאפשר את הישרדותה וגלגולה לשפת דיבור תקשורתית, חיה, מדוברת ולא רק שפה כתובה. השירה כתבה את עצמה באותה העברית של שפת הקודש, ושימרה את העברית חיה לאורך ההיסטוריה מה שאפשר לה להתעורר ולהפוך להיות השפה שאנחנו מדברים או כותבים בה היום (כן, גם ראפ).

למסורת ולשושלת הפרטית ממנה ג'ימבו ג'יי צמח, יש קשר הדוק למהלך הכפול של השירה העברית. אמנם הוא פועל בעולם בו העברית המדוברת מובנית מאליה, אבל האלבום עובדי נמל הוא עוד שלב באבולוציה של אותו המהלך – הוא משתמש בעברית החול כדי ליצור את היצירה, אך גם ממשיך לספר את הסיפור של דוברי העברית. כך, הסיפור שהוא מספר באמצעות השפה העברית מאפשר לו להגיד - אין לעברית מקום אחר להיות בו.

למרות פועלו הרב של הברון סביב המילה הכתובה והמדוברת, התחלתי להבין עד כמה התואר משורר הולם אותו רק בשיר "רומנטי, רגיש ובעל חוש הומור?" שיצא באלבומו השני. בשיר זה הברון עושה מהלך ארספואטי, וכותב על כתיבת הראפ לעומת כתיבת השירה כשני קטבים כאשר בצד אחד מציב את איציק זוהר כסמל לגבריות ובצד השני מציב את רחל המשוררת, כשאת עצמו מציב הברון בדיוק באמצע "שנים חשבתי שאני הכל חוץ מרחל המשוררת". השזירה המתוחכמת של מילותיה של רחל, לצד תופעות תרבותיות עליהן גדל, הם הביטוי למהלך הארספואטי שבסיומו מכיר הברון בעצמו כמשורר. תפיסתי אותו כמשורר התחזקה באלבומו השלישי, עובדי נמל שיצא במאי השנה, עליו עבד עם חברי להקת ספא - רועי דורון, אוריה ויצטום ואיתי כפיר.

ג'ימבו ג'יי הוא קודם כל ראפר בחסד, שמצליח לתאר את החברה הישראלית במצבה העכשווי מנקודת מבט מרעננת, רחבה ונכונה לכל צעיר ישראלי. הוא גם עושה זאת במורכבות פנימית שמאתגרת את המאזין ולא מאפשרת למצוא תמה הקושרת את שירי האלבום בהאזנה ראשונה ובקלות. כמתבקש מכל שירה שמכבדת את עצמה, האלבום דורש האזנה וקריאה חוזרות ונשנות של הליריקה כדי להבין את מהות השירים ואת מה הם מבקשים להגיד לא רק כיחידות מוזיקליות אלא כמכלול של אלבום.

ניתוח מעמיק כזה מציב קושי מסוים למאזין הממוצע, אך אפשר להסתייג מהמטען הריגושי השלילי שטמון במילה 'קושי', ולהגיד כי האתגר הפואטי שמייצר ג'ימבו ג'יי מוכיח כי הוא מעריך את הקהל שלו, אינו מוכן להתפשר בשביל פירות ההצלחה ויותר מכך, אף מבהיר כי הוא יוצר בשביל השירה ומימוש התפקיד החברתי שלה. כך, גם "בלי צ'ינג צ'ינג…בלי בלינג בלינג" (מתוך קזינו) הוא מצליח לייצר אלבום איכותי, חריף ושלוח רסן.

כל שיר בעובדי נמל נוגע בסוגיה מסוימת בחברה הישראלית, החל מערבי חברה (אליהם מגיע ג'ימבו כמופע המרכזי), חיי הרווקות (והייאוש מהאפליקציות), עד מחאות (שהפכו שגורות בחיינו, עד כדי כך שהן מפריעות לתנועה שלנו) והתמכרות לפלאפון ("כו-כו-כוסאמא של חברת פלאפון/ שגרמה לכולנו לומר את השם שלה/ כשבעצם בא לנו לומר טלפון סלולרי").

האזנה דקדקנית מגלה כי הפרטים הקטנים מהווים בדיוק את החוט הקושר שהיעדרו בלט לי בשמיעות הראשונות. קשירת הנושאים הרגישים בחברה הישראלית, הצבתם זה לצד זה ולעיתים גם ערבובם בחסות הפיגורטיבית של הראפ, הם אלו השוזרים את אסופת השירים לכדי אלבום. למשל, השיר סצנה בפלוס משירי פתיחת האלבום, מתאר את העלייה המחודשת של סצינת הראפ בישראל, את האפשרות של ראפר או אמן מילה להתקיים כלכלית, אך בנימה אירונית למדי כאשר את האפשרות הזו הוא מתאר באמצעות ועדי עובדים ועגלות למכירת מוצרים מים המלח "לא מורח 'תך קוסמטיקה של דד סי". דד סי, המקום הכי נמוך בעולם הוא גם שיר אחר באלבום, שבעיניי אוצר בחובו את חוט השני העובר בין שירי האלבום.

המקום הכי נמוך בעולם מתאר את סיפור אהבת נעוריו של הראפר שלצידו מספר ג'ימבו על שברון לב: תיאור הירידה מהארץ של כל חבריו. תיאור זה הוא לא רק כאב על חברים רחוקים, אלא עדות על מצב נפוץ בקרב צעירים ישראלים אשר מאבדים את תקוותם ואמונתם כי הם יכולים לחיות פה. תיאור המציאות הישראלית בשיר זה מייצרת ביקורת מסוימת, שכמובן לא נחסכת גם כלפי מדיניות הבירוקרטיה הישראלית, כאשר השיר עצמו נפתח ונסגר בקול המכני "A21 לעמדה מספר אחת", וגם בהמשך השיר, בשורות נוספות ובמיוחד "ואני אומר עוד תעמדו בתור לעלות חזרה/ והם עונים, אח שלנו, מאז שעברנו, תור זה כבר לא דימוי למשהו רע".

ייתכן ואהבת נעוריו היא אותה המאמי עבורה צד נאצים בירח הדבש המתואר בשיר מאמי אני על זה. בשיר זה אפשר לראות את האפשרות הקונקרטית הזאת לחיות בזול, איפה שיש הרבה מים ונדמה כי מושלם (לפחות הרבה יותר מבארץ)

"בירח הדבש על גדות הנהר אמרת

מאמי יש פה הכל

בא לי שנחיה פה חצי שנה

נעבוד בקטנה ונחיה בגדול"

אולם, מהר מאוד המצב מסלים, כאשר הדובר ובת זוגתו נתקלים בסימן צלב הקרס שמרוסס על גבי בית כנסת, סימן שמזכיר שהמושלם הגלותי הזה אינו קיים. התזכורת הזאת, אגב, נמצאת בחלקים נוספים בשיר כמו "אני ברד ירד בגירוש ספרד", או בעוד שירים כמו סוף טוב השיר החותם את האלבום ומתאר את אירוע שיא הטרור בעולם, נפילת התאומים.

בשלב בו נחשפים לסימן צלב הקרס בשיר, הופך הדובר מאדם פשוט המספר על חווית ירח הדבש הגנרי שלו, לצייד נאצים מקצועי, ולמעשה השיר כולו בנוי (בצורה גאונית בעיניי) כעלילת גיבורי על. הקסם של ג'ימבו ג'יי זאת היכולת שלו לקחת נושאים נפיצים וקשים כמו שואה ונאציזם, כמו גבריות רעילה או כמו גלות והתבוללות, ולמקם אותם בעולם קליל, משעשע בשפת חול יום יומית. המפגש הזה יוצר חידתיות מסוימת, כי הוא מוציא דברים מהקשרם ומנכיח אותם במקום אחר. כאשר הדובר בשיר הופך לאלטר-אגו של צייד הנאצים ורגעי האקשן מגובים בנגינה הכאוטית אך תואמת לעלילה אי אפשר שלא לשמוע את עלילת הקומיקס. כך הוא מייצר מפגש נוסף בין שני עולמות שעל פניו לא קשורים – הסרט ההוליוודי האמריקאי עם ההיסטוריה של העם שלנו.

השיר נחתם במילותיה של אותה "מאמי":

"אנחנו מזרח תיכון אנחנו

אין לנו במה להתבייש

תראה אותנו באנו עד כאן

רק בשביל לצוד נאצים

וזה הכי ישראלי שיש"

העיסוק בשאלה הכמעט נדושה "מה ישראלי בעיניך?" חשוב לנושא האלבום הכללי. סיפור אהבת הנעורים המתואר בשיר המקום הכי נמוך בעולם הוא לא רק כלפי בחירת ליבו איתה בחר להתחתן ולצוד עבורה נאצים, אלא נדמה כי הוא מופנה לאהבה כלפי ארץ ישראל ולעברית. מימד זה מוסיף לכובד חשיבות של שני השירים האלו כמחזיקים את הנושא המרכזי של האלבום כולו. האלבום חושף את אי-האפשרות עבור דוברי העברית, המאזינים של ג'ימבו, לחיות במדינה שהיא אינה ישראל, זאת על אף הקשיים הכלכליים והמחלוקות הפוליטיות שקיימות בחברה שלנו. אי-אפשרות זאת נתמכת באמצעות אירוע ההיסטוריה הלא-כל-כך רחוקה של העם שלנו, ומהדהדת במיוחד בסי-פארט:

"את זוכרת שעמדנו שעה בתור

רק בשביל לקבל מספר

וכשהגענו הם אמרו לנו לחזור

לחזור לאן שאלנו"

שהרי אף ישראלי או יהודי לא מסוגל לשמוע על עמידה בתור וקבלת מספר מבלי לחשוב על אירועי השואה. בשורות אלו גם מהדהד ג'ימבו את אי-האפשרות לחזור, לחזור לאן, או במילים שממשיכות את החלק הזה "אבל אי אפשר לרדת, מהמקום הכי נמוך בעולם".

האלבום מציג בדיוק את הקשיים הללו, קשיי הזהות הישראלית, שבעצמה מורכבת מהמון קצוות ומתחים. מילות השירים באלבום רוויות לאורכו ברפרנסים, כשהדוגמה הבולטת היא כמובן השיר חתולים שיצא כסינגל כמה חודשים לפני האלבום, שם אומר ג׳ימבו ביודעין "כמה שרציתי למצוא את המילים/ הלכתי וחיפשתי בשירים של אחרים". אבל בין השירים אפשר למצוא גם רמזים למשוררים, סדרות טלוויזיה ואייקונים תרבותיים כאלה ואחרים. מצד אחד מרי קייט ואשלי או דונלד גלובר ומצד שני מאיר אריאל ויהושע סופר. אלו לצד שירים כמו השיר תביאו חטיפים שמתאר איך הופכים את המדינה לספסל אחורי בטיול השנתי, תופסים את המהות של העברית הישראלית: מושפעת מאמריקה ומאירופה אבל גם עממית בדרכה הייחודית לה.

אם נחזור לאמירתו של הרשב, אפשר להגיד שהעברית שמרה עלינו, העברית הצילה אותנו. העברית היא העבר, ההווה וגם העתיד שלנו. עובדי נמל הינו ביטוי לאי-האפשרות לחיות בכל מקום אחר בעולם, לא רק לישראלים או ליהודים, אלא לשירה ולשפה העברית בעצמה. מעבר למורכבות הפנימית של היצירה שלו, המהלך הכפול שהברון עושה באלבום זה, מקביל למהלך הכפול של השירה העברית: השימוש בשפה כדי לקיים את היצירה ובה בעת לספר את הסיפור של אותה השפה. זהו גם האתגר שמציב הברון למאזיניו כמו כתב חידה שיש לפצחו - בדיוק מה ששירה מבקשת להיות בעולם.

תמונה ראשית: עטיפת האלבום