"אתה יודע שאתה רוצה את זה": That’s what she said

אן-דן-דינו. אחת, שתיים, שלוש. ככה בערך ניסיתי לבחור את הספר הבא שאקרא. לא עבד. הרגשתי שאני מרמה את עצמי. השלב הבא היה לבקש ממספר אנשים לבחור אחת מבין שלוש אותיות – א', מ' או ש'. הזוכה הגדולה הייתה מ'. הסתכלתי על כריכת הספר, והרגשתי תחושה מיידית של דחייה. יום לאחר מכן חברה התעניינה מאוד ב-ש', והסכמתי שתיקח אותו. נותרתי עם א', אחרונה חביבה. הבטתי על הכותרת הבומבסטית, "אתה יודע שאתה רוצה את זה", וחשבתי לעצמי – מעניין אם הקובץ קרוי על שם סיפור בודד או ששמו הוא ההבטחה שלא משנה מה אמצע בפנים, הכותבת יודעת מראש כי בתוך תוכי אני אוהב את זה.

ספר הביכורים של קריסטן רופניאן מכיל 12 סיפורים קצרים, שהחוט המקשר ביניהם הוא המילה הנפלאה – בלגן. האם אפשר לומר כי הספר עצמו נפלא? שאלה שדורשת דיבייט קל מצידי. מצד אחד, רופניאן אורגת ביד בטוחה ומיומנת סיפורים קלים לקריאה, ואף לעיכול, וזאת למרות הנושאים הלא קונבנציונליים בהם בחרה לעסוק: סדיזם, פסיכוזה ושאלת האמונה ברפואת הנפש, השתייכות לכת של צ'רלס מנסון ופטיש לאלימות קשה לפני סקס. הספר מכיל גיוון ז'אנרי, והמשותף לרוב הסיפורים הוא האווירה הכללית של אימה ומתח, גם בסיפורים שאינם כאלה בהגדרה. חלקים רבים בספר, ללא ספק, ישאירו את הקוראים מתנודדים על קצה הכיסא, ולעיתים יגרמו להם לסגור אותו בגסות ובעוצמה למשך מספר שניות עד שיוכלו לחזור לקריאה.

חלק מהסיפורים בקובץ העניקו לי תחושת דז'ה-וו מיידית בעת הקריאה, בעיקר לסרטים ולסדרות פופולריים מפעם. "סרדינים" הינו סיפור אימה דחוס נוסח "צמרמורת" על משחק אכזרי ביום הולדת. "המראה, הדלי ועצם הירך הישנה" הינה אגדה אפלה שבליבה נרקיסיזם גרוטסקי, שיצרה תחושה של "הנסיכה והעדשה" על אקסטזי. הסיפור שחותם את הקובץ, "נשכנית", הוא מעין גרסה כתובה נוסח הסדרה "דקסטר". רופניאן כותבת על תשוקה שנחשבת רעה בתרבות הנורמטיבית (לנשוך), המופנית כלפי האנטגוניסט בסיפור ולכן מוצאת פורקן דמוי עונש שעשוי להיתפס על-ידי הקוראים כחיובי.

הסיפורים כתובים בלשון אמריקאית קלאסית, במסגרתה הריחות מעופשים והמשקאות מהבילים, כאשר נראה כי תרגומה של קטיה בנוביץ׳ מצליח לשמר את הזרימה הקבועה שמאפיינת את כתיבתה של רופניאן. המסר פשוט ולכן נגיש מאוד עבור הקוראים, ועכשיו רק נותר לשאול מהו אותו מסר והאם הוא קיים בכלל.

במרבית הביקורות שקראתי ברשת, לפני קריאת הספר עצמו, הובטחה לי חוויה קלילה שאין דומה לה. הובטחה לי נסיעה למחוזות הנפש העמוקים והלא-בינאריים, כמו התפר המגדרי או שאלת הטוב והרע הנצחית. אך לצערי, החוויה האישית הייתה צוננת יותר, או אם תרצו, כמו תמונת אינסטגרם ללא פילטר. אותו בלגן שהזכרתי קודם, אינו מאפשר קו רציף של מחשבה על נושא מסוים. בכל סיפור עוברים מביקורת סמויה אחת לאחרת, בלי שום ניסיון לאסוף אותן יחד בגומייה. סיפורים כמו "הרץ הלילי" ו-"הנער מהבריכה" רק גרמו לי להצטער על הזמן האבוד. "בחור טוב", הסיפור הארוך ביותר בקובץ (53 עמודים) - הבוחן את מעגל ההרס העצמי של מי שמנסה להיות הבחור הטוב בכל מחיר, ועד להפיכתו האבסורדית לבחור לא כל כך טוב - יכול היה להשיל חצי מאורכו אם רק היה עובר תחת ידיים מיומנות בעריכה.

עם זאת, לא אהיה כנה לחלוטין בלי להאדיר את מה שראוי להאדרה. הסיפורים הטובים בקובץ, כוללים את "ילד רע", המספר על זוג משועמם שחוצה את הגבול הסדיסטי, ומתעלל בחברם חסר עמוד השדרה. הסיפור מתאר בפנינו בצורה תמציתית וברורה כיצד נראית הידרדרות מוסרית, וכיצד היא משפיעה על כל הצדדים המעורבים בצורה כמעט בלתי הפיכה. דוגמה נוספת היא "צלקות", סיפור פנטזיה על אישה המטילה כשפים באמצעות רכיבים מגופו של גבר חי. הכשפים עוסקים זה אחר זה במה שמכונה "מאוויים כמוסים", וביניהם שרשרת הברכות הגנרית – עושר, יופי וכוח. בצורה ייחודית, רופניאן טווה בפנינו מסע להגשמת חלומות באמצעות קסם, בדיוק כפי שרובנו רצינו בילדותנו (ואולי חלקנו גם בבגרותנו). עם כל תשוקה שמתגשמת, הגיבורה מאבדת חלק בנפשה, עד לנקודה שלא ברור לנו כבר אם נותר משהו מאותה הנפש שיצאה למסע. וכמובן, חייבים לסגור את רשימת הפנינים עם "טיפוס של חתולים", הסיפור הקצר שפירסמה בניו-יורקר, ואשר הוא לבדו העלה את קרנה בעיני קוראים רבים ברחבי העולם, ולא לשווא. הסיפור מתאר בצורה קונקרטית ולא מתייפייפת את המתח המגדרי, ונותן למחשבות לדבר בעד עצמן.

התנהלות במצבים של משיכה אל פנטזיה שנוצרה בראש לעומת הדחייה שנוצרה במציאות, היא רק אחת השאלות שמעלה הטקסט. כך גם שאלות על כוונות גלויות לעומת מוסתרות, על השטח האפור בהסכמה לביצוע מפגש מיני, על אובססיביות לאחר דחייה ועל פרנויות המעוגנות במציאות האמיתית שעוטפת אותנו ("עלה בדעתה שהוא עלול לקחת אותה לאיזה מקום ולאנוס ולרצוח אותה", עמ' 92). עם המחשבות האלה, על העליות ועל המורדות בתוך אותה יצירה, על אופן הקריאה הבולעני לצד היעדר העומק במרבית הפרספקטיבות המעניינות שמעלה הכותבת, אני שואל את עצמי –

אהבתי? שנאתי?

לא בדיוק.

קראתי.

הספר הוא קצת כמו תוספת של זרעי צ'יה לסלט הספרות – יש, אין, מה זה משנה, העיקר לאכול את הסלט.

״אתה יודע שאתה רוצה את זה״ מאת קריסטן רופניאן. מו״ל: הוצאת אחוזת בית, 2019. מאנגלית: קטיה בנוביץ׳. מס׳ עמודים: 248.