הספר שיצא ב-2019 נכתב על 2020

שלוש לפנות בוקר, פיצוץ חזק מפר את שקט לילה חורפי בתל אביב. גלי ההדף של הפיצוץ נשמעים מרחוק, או שמא מדובר בפיצוצים נוספים? ליידיק, המספר וגיבור הספר, מתעורר ופוגש במסדרון את יולי, שותפתו לדירה השכורה והחברה הכי טובה שלו, שלא מבינה "למה הם עושים את החפירות האלה באמצע הלילה?". אמנם כל תל אביבי מורגל לרעשים תמידיים של בנייה ושיפוצים, אך הפיצוצים מתוזמנים היטב, נשמעים ממרחקים שונים בעיר ולא מאפשרים לליידיק ויולי לחזור לישון. הם מחליטים ללכת לבית הקפה הקבוע שלהם, לזארטו, על אף שקיבלו הודעה ברורה מהממשלה שיש להישאר בבתים. עם הבוקר הם מגלים כי כל הגשרים המחברים את תל אביב לשאר המדינה קרסו, נתיבי המכוניות באיילון הוצפו. העיר מנותקת לחלוטין, גם על ידי קריסתם של האינטרנט והתקשורת.

״לזארטו״ ספרו של שי אזולאי, יצא לאור ב-2019 ומתאר מציאות דיס-אוטופית עם אחיזה מאוד חזקה במציאות, על אחת כמה וכמה בעקבות אירועי שנת 2020. החברה התל אביבית המתוארת בסיפור, עוד טרם נפילת הגשרים, דומה מאוד לזו המוכרת במציאות, "האליטה השמאלנית-תרבותית-אינטלקטואלית…" (עמ׳ 147), מה שמייצר פרשנויות רבות בקרב התושבים באשר לנפילת הגשרים. הממשלה מתקשרת עם התושבים הנצורים באמצעות עלונים המוצנחים משמיים בעזרת מסוקים, בהם מפורט כי "זן חדש של נגיף השפעת המוכר בשם שפעת המכרסמים...זוהה בעיר תל אביב ואנו מצאנו לנכון לנקוט באמצעי זהירות על מנת…למנוע את התפשטותו…", באותו עלון מומלץ: "...לנקוט באמצעים הבאים על מנת להימנע מהידבקות: שטפו ידיכם בסבון ומים...למשך עשרים שניות לפחות…" והמלצות נוספות שהתרגלנו לראות כבר באמצע מרץ 2020. התושבים התל אביבים, לצד הניאו-הומלסים, אלו שאינם גרים בתל אביב אך נקלעו לעיר בליל ההתנתקות, מנסים להסתגל למצב החדש כאשר חוסר ידיעה מלווה אותם.

ספרו של אזולאי כתוב בצורה קלילה, יומיומית והוא הופך חשוב בתקופה זאת, משום שהוא מעורר הטלת ספק הכרחית, המתקשרת ומזינה את משבר האמון של העם בממשל על רקע מגיפה מסתורית. אמנם הספר נכתב לפני תקופת הקורונה אבל אין ספק שיש בו רגעים שנדמה כי אזולאי קפץ קדימה בזמן, צוטט למהדורת החדשות במרץ 2020 ושב בזמן כדי להכניס זאת לספרו. מעבר לחזיון הנבואי של אזולאי, ״לזארטו״ מכיל פרטי מידע היסטוריים רבים מעניינים, בעיקר על תל אביב, מה שהופך את הקריאה בו למהנה אף יותר.

על אף הקלילות המתוארת, בספר יש רגעים כבדים המבקשים מהקורא לחשוב ולתהות, להטיל ספק במציאות כפי שהתרגלנו להסתכל עליה. יותר מכך, ישנם רגעים המתוארים בצורה קלה לדמיון אך לעיתים התמונה המצטיירת לא פשוטה לעיכול. לפני ה"נפילה" ליידיק ועמוס, חברו הטוב, כותבים מחזה המתמקד בהיסטוריה של המפסידים. במהלך שיטוטיו וניסיונותיו של ליידיק להבין את תוצאות הנפילה הוא חושף בפני הקוראים עובדות ופריטים היסטוריים לגבי תל אביב מהזווית של המפסידים. לילה אחד, כאשר החבורה שהתגבשה יושבת על חוף הים, מבקש עמוס לצאת מהמציאות אליה נקלע כמפסיד. הוא מנסה לברוח דרך הים, ועל אף שליידיק מבין כי בהחלטה זו גורלו של עמוס נגזר, הוא אינו מונע בעדו לנסות לשכתב את ההיסטוריה שלו עצמו כמפסיד, ומי יודע אולי הוא יצליח במטרתו.

באחת פסקאות הסיום, מונה ליידיק רשימה של הדברים שהוא היה צריך לעשות לפני הנפילה ותוך כדי ההתמודדות במצב החדש. למעשה הוא פורס מעין רשימת ציוד של דרכי התמודדות או רשימת הכנה לקראת המציאות האפוקליפטית העתידה לבוא ובכך קורץ לקורא. רשימת ההכנה הזו הופכת את ההיסטוריה של המפסידים לעתיד של המנצחים.

למרות התחושה הנותרת בסיום הספר, שאולי אזולאי עצמו כתב את ההיסטוריה של המפסידים ולא הותיר מקום לאופטימיות בסוף (אם כי הסוף פתוח לחלוטין) הספר לא עוזב אותי, גם חודשיים אחרי שסיימתי את קריאתי בו. אני שוכבת על חוף הים (עוד לפני הסגר) כשמסוקים צבאיים חולפים מעל ראשי המשתזפים ורואה ברוחי את העלונים המוצנחים. אני עומדת גאה וצפונה על הגבעה בהילטון, מסתכלת דרומה על יפו, ולא יכולה שלא לקשור את גורלן כפי שליידיק סיפר. יותר מזה, התחלתי לגדל ירקות במרפסת (בשלב זה מדובר בעיקר בעלים אבל התכנון הוא להתרחב לירקות של ממש).

״לזארטו״ מאת שי אזולאי. מו״ל: פרדס הוצאה לאור, 2019. עורכת: ורד זינגר. מס׳ עמודים: 233.

תמונה ראשית: מתוך עבודת הווידאו ארט ״מרגנית״ מאת ציון אברהם חזן, 2012