• דיאנה יעקובוביץ

״מחר ניסע ללונה פארק״ מאת אילנה ברנשטיין: זוכה פרס ספיר מגדיר מחדש את צער גידול בנים ובנות

"כשהם ישנים הם כמו מלאכים, אמרה לי פעם אמא שהכרתי בגלגול הקודם, אבל במשך היום מתחשק לי לרצוח אותם. זאת היתה אמא שלא התביישה להגיד את מה שהיא חושבת. אם הייתי יודעת שזה מה שמחכה לי, הוסיפה ואמרה, לא הייתי יולדת אותם. דברי בשקט, אמרתי לה, והיא המשיכה. לא היה אכפת לה. שכל העולם ישמע. מתי התחלפו היוצרות? ממתי ילדים חשובים יותר מההורים שלהם?! לא היתה לה סבלנות לילדים שלה. לא סבלנות ולא זמן. אבל גם אשמה לא היתה לה. הם לא הפחידו אותה, כמו שהילדים שלי הפחידו אותי."

קל ליפול במהלך הספר אל הרצון לשפוט את כל האִימָּהוּת המודגמת בפסקה הזו, לחזור ולשאול את עצמנו אבל איך היא יכולה לדבר ככה על הילדים שלה? הרי היא אמא שלהם, היא חייבת לאהוב אותם לא משנה מה. מצאתי את עצמי, ראשי פתוח וליברלי בדרך כלל, נופלת במהירות מפתיעה אל הבור הזה של האדרה והערצת האהבה בין אם לילדיה, בעיקר כי אני מאמינה שההורים הם אלו שהביאו אותנו לעולם, לא ביקשנו את זה, לכן גם מוטלת עליהם האחריות המוחלטת לעזור לנו לשרוד ולאהוב אותנו. אך "מחר ניסע ללונה פארק" מאת אילנה ברנשטיין, זוכה פרס ספיר לשנת 2019, מטלטל את כל האידיאולוגיות. העיסוק שלו באימהות נחשב לטאבו בשנת 2020, כאשר מחשבותיה של האם גיבורת הספר תופסות את הקורא בגרון, וחושפות את הקושי בלגדל ולאהוב את ילדינו.

עברו חודשיים מאז שסיימתי את הספר, ואני עדיין לא מצליחה להבין אם אהבתי אותו בגלל שהוא עורר בי סתירה רגשית בין התמכרות לכעס. מלכתחילה נמשכתי אל הספר בעקבות קשיי עבר שלי עם אמא שלי, בניסיון סימפטי להיחשף אל הקשיים של אם חד הורית בגוף ראשון. ובכלל, מכיוון שספרות מוכרת לי כאומנות שמתווכת את מה שלא מובן לי במציאות.


לאחר שבלעתי את הספר ביומיים, בהם הספקתי לבכות, לזרוק את הספר בעצבים, ומיד לחזור אליו, התהליך הוכיח בשבילי את איכות היצירה הספרותית – היכולת של מילים שמתארות אישה מומצאת, לגרום לי להרגיש כעס ותסכול אמיתיים מאוד. אני לא יכולה להכחיש שזה דבר נהדר בעיני, כי זו העוררות הרגשית הזאת שאני בדרך כלל מחפשת באומנות, גם אם היא שלילית.


הספר מצייר דיוקן מדויק של דכאון ואימהות, כאשר האימהות היא כמו שד שמשתלט עליך ודורש ששום דבר לא יגדיר אותך חוץ מהעובדה שהוצאת שני ילדים מרחמך. דיוקנה של האם הוא הבדידות לעומת הסבל מקיום ילדיה, כאשר עמוד אחד היא שונאת אותם ומאחלת שיחטפו ממנה ועמוד לאחר מכן מרגישה שאינה יכולה לחיות בלעדיהם. הפיתוי לסלוח לה בעקבות המצב הנפשי הקשה בו היא נמצאת רודף ומטיל רגשות אשם, אך בעיקר עורר בי כעס. רציתי לצעוק אל תוך הספר, אל האם, שתתעורר על עצמה, כי הילדים שלה צריכים אותה.


אני מלאת רגשות מעורבים כלפי הספר, אך לא יכולה להכחיש את החשיבות הגדולה של קיומו והקריאה בו במיוחד בחברה הישראלית שלוחצת על כל אישה צעירה (ואם היא נשואה אז בכלל) ללדת ומהר, ומיד אחרי שהיא יולדת שואלים "ומתי תעשו לה אח?" בלי להתעמק בקושי שבלידה וגידול הילדים. כן ניתן לומר שבחברה המודרנית גוברת המודעות להשפעה של תקופת הילדות על הבגרות, ואולי עקב כך רבים מתחילים להבין את כובד העניין ומעדיפים להימנע מן החוויה המתוארת בספר, בבחירתם להיות אל-הוריים. ״מחר ניסע ללונה פארק״ מאיר את הצד החשוך של ההורות, ולכן הוא יצירה חשובה, שביכולתה לבטל את המרדף החברתי אחרי נשים שלא בהכרח רוצות להוליד, רק כי ישנה ציפייה כזו מהן. יצירה שביכולתה לחזק נשים שלא רוצות לשאת את המשקל הכבד של תפקיד האם בחברה שלא רואה את ההורה כבן אדם בפני עצמו.

"שלא בפניהם, האשמתי אותם. את הילדים. היו לי כל הסיבות לכך. אבל מסביבי אמרו שיש דברים שאני צריכה לשמור לעצמי. שאין כל סיבה להגיד כל מה שיושב על קצה הלשון. אני ממושמעת מטבעי, וזה מה שעשיתי. הכול לטובת הילדים, הם אמרו. זה מה שהיה חשוב. טובת הילדים."

״מחר ניסע ללונה פארק״ מאת אילנה ברנשטיין. מו״ל: כנרת זמורה דביר, 2018. מס׳ עמודים: 224.

תמונה ראשית: כריכת הספר

128 צפיות