• נעה שבתאי

קולו של מילי שמידט: לא על הדור לבדו

בואו נודה באמת. רובנו צורכים שירה דווקא באלבומי השירים של האמנים האהובים עלינו. מעטים האנשים שאני מכירה שיושבים וקוראים שירה. גם אלו שיש ברשותם ספרי שירה, פותחים אותם לעיתים רחוקות וקוראים רק שניים שלושה שירים. זה מה ששירה עושה, היא לא מבקשת להיקרא כמו פרוזה מההתחלה עד הסוף. היא לא מבקשת לספר סיפור באופן הקלאסי של ספר, אלא דורשת מאיתנו סוג אחר של קריאה ותשומת לב.


עוקבים אדוקים של רשומון, אלו שראו את ביקורת הוידאו על ״תשע נגיעות בטלוויזיה״, יודעים שבדצמבר האחרון הייתי בהשקת הספר (ואפילו הקראתי סיפור קצר מתוך הספר). חוץ ממני הקריא מילי שמידט, משורר שלא הכרתי לפני כן, שיר מספרו החדש. לאחר האירוע המרכזי שוחחנו קצת ושמידט סיפר לי שהוא פרסם כבר כמה ספרי שירה. במקרה יש לו פה עותק של הספר הראשון שהוציא ו״אם אני אשיג לו עט גם יחתום לי עליו ויצרף הקדשה״. כך הגיע לידי ספרו "מתוק הוא הלילה" שיצא לאור בשנת 2015. מתוך שיריו של שמידט אפשר לשמוע את קולו שעוסק רבות בגבול הדינמי בין פרוזה ושירה, באומץ (או ביומרה) לקרוא לעצמו משורר ולפרסם ספר שירים. בשיר "קול" (עמ׳ 37) כותב: "אני יותר מידי אוהב שירה/ אבל כולם אומרים שאני פרוזה".


הקובץ מכיל עשרים ושבעה שירים אשר כתובים ברובם בריתמוס חופשי, ללא חריזה מוסדרת, למעט שיר אחד שבולט במיוחד במשקלו השונה. "קונה בהקפה", השיר החמישה-עשר בקובץ, ממושקל ומחורז חריזה דלה של הצליל FA. החריזה והמשקל נשברים באבחה, שורה אחת לפני סיום השיר. בשל מיקום השיר בקובץ, התחושה היא ששמידט מנסה להגיד שהוא יכול לענות לציפיות הספרותיות ממשורר, הוא יכול לכתוב שיר ממושקל ומחורז, והוא אפילו יכול לעשות את זה בקלות. השיר הבא בקובץ מחזק את התחושה הזאת כבר בשמו, "התרגלנו לשירים". בו טוען שמידט שהמילים בשירה מקושקשות על נייר, שהן לא אומרות כלום. באותה נשימה הוא אינו חוסך את הביקורת מעצמו כשהוא אומר "הרי גם אני כזה". השירים כתובים מזווית הראייה של שמידט על העולם והם לחלוטין בעלי יסוד אוטוביוגרפי, על גבול הארס-פואטיקה.

קראתי את הספר מהשיר הראשון ועד האחרון בלי לדלג קדימה או אחורה, אך לא קריאה רצופה. האמת שמאז שקיבלתי את הספר שהוקדש לי ועד שהתחלתי לקרוא אותו עברו כמה חודשים, והקריאה בו נפרשה על גבי כמה שבועות טובים. בכל פעם שאני מרימה את הספר אני קוראת שניים שלושה שירים, כותבת לי הערות ומחשבות שעולות מתוך השירה ומניחה את הספר. לעיתים אני קוראת את אותו שיר כמה פעמים (סימן לשירה טובה), אך קשה לי לקבוע אם מדובר בשירה הכי טובה שנתקלתי בה בחיי. הכתיבה של שמידט פרובוקטיבית באופן שאינו גס, אלא באופן שחושף את הניסיון להיות כזו.


איני יודעת לאיזה דור שייך שמידט, אך הוא ככל הנראה נמצא סביב שנות השלושים לחייו, כך שאני מרשה לעצמי לשייך אותו לדור שלי, זה שגדל ברחובות והתבגר עם המסך ביד. יכולתי למצוא בין דפי ספרו את הכתיבה שלי ואת האופן בו אני חושבת. השירים גדושים באמצעים פיגורטיביים ולשוניים המאפשרים קריאה אסוציאטיבית, בהתאם לאופן שבו הדור שלנו עסוק באיך הוא רואה ומפרש את העולם. לכן הקריאה בשירים של שמידט גמישה לכל קורא, אני בטוחה שקריאה של אדם אחר תהיה אסוציאטיבית למה שרלוונטי בחייו.


הספר כאמור עוסק בחוויותיו האוטוביוגרפיות של שמידט, בניסיונו להיות משורר מוכר, כך שקשה להתעלם מהיסוד הנרקיסיסטי שבו. באופן זה שמידט מייצג קול של דור, לצד מה שכבר הזכרתי, הכתיבה הארס פואטית הדרמטית שטוענת כי "אין עתיד למשוררים". כלומר, טענתו בספר היא ביקורת בפני עצמה, לאותו הדור. הביקורת היא לא כלפינו, שפחות ופחות קוראים שירה, אלא דווקא למשוררים עצמם, שרואים את דרך החיים של המשורר כמושא תשוקתם יותר מאשר הכתיבה עצמה, ושמידט ביניהם.


נהניתי לקרוא את ״מתוק הוא הלילה״. אני לא בטוחה אם נהניתי בעיקר בגלל שירתו של שמידט או דווקא בגלל החוויה של לקרוא ספר שירה במלואו, כך שהמסר העיקרי שאני לוקחת איתי מהרשימה הזו הוא שאני לא קוראת מספיק שירה. כנראה שספר שירה, העוסק בשירה בימינו אנו, מהווה התחלה ראויה לקריאה ראויה גם היא בספרי שירה, וכנראה שזאת לא הרשימה האחרונה.

178 צפיות