מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם: על ״מלך ישראל״ מאת נתן קימל

לולאת החוק מתהדקת סביב צווארו של ראש הממשלה הנאשם בפלילים. הפגנות בכל רחבי הארץ דורשות את התפטרותו. הוא מעלה בראשו ספין שיציל את מעמדו הציבורי ויסיט את האש: שנים עשר מחוזות המדינה ישלחו כל אחד את המועמד שלו, שילחמו בתוכנית ריאליטי ענקית על הזכות להיות מלך ישראל. כן כן, הקרוסאובר שכולנו חיכינו לו, משחקי הרעב פוגשים את תיק 4000, הוא בעצם עלילת ספר הביכורים של נתן קימל, ״מלך ישראל״.

במחשבות הראשונות על הספר, לא כללתי התייחסות למה שקורה ברחובות, אך ההפגנות הסוערות, המפנות אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה נאשם בשחיתות, אותו ראש ממשלה העושה הכל כדי להצית את האש – הדהדו את הספר, כמעין תקציר. אך ההבדל בין הספר למציאות טמון באופן שבו מתבצעות הבחירות לראשות הממשלה; בספר, יש לומר, הבחירות די נוחות ומעניינות: תכנית ריאליטי מושקעת שציבור בטטות הכורסא יכול לצפות בה מהבית.

התכוונתי לדון באמצעות הספר בירידת כוחו של הריאליטי שאני חושב שמתרחשת בימים אלו, ימי נטפליקס וסגר, אך למציאות תפניות בלתי צפויות. יש לי היסטוריה ארוכה עם ״מלך ישראל״. הוא תפס את עיני בדוכן בקניון לב המפרץ לפני כעשור, אך לא היה עלי מספיק כסף לקנות אותו. כעבור תשע שנים, בעל חנות הספרים מהעיר התחתית בחיפה התקשר "מצאנו את הספר שחיפשת, הוא מחכה לך". לקח לי עוד שנה למצוא זמן לקרוא אותו. לטעמי, במרחק של עשור מכתיבתו הוא רק זוכה לדיוק רב יותר למצב, כמו יין שמשתבח על המדף, כך גם הוא הרוויח רבות מהמתנה של עשור עד שהגעתי לקרוא אותו.

הקושי בהשגת ״מלך ישראל״, ובמציאת מידע על נתן קימל, מסגירים כי הספר ככל הנראה לא זכה להצלחה. אמנם הוא מרגיש רלוונטי הרבה יותר ב-2020 מאשר בשנת פרסומו, אך בהחלט ניכר שהוא תוצר של העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, שבו תופעות כמו תיאורי אלימות גרפית ומינית, אינן נמצאות בספר, לטוב ולרע, כפי שהתרגלנו לצרוך במדיה של ההווה. אולי זה הופך אותו לנגיש עבור קהלים מסוימים, אך עלול להיתפס כרך מדי לאחרים, אשר בימים כה כאוטיים מחפשים מדיה שתסגיר את הכאוטיות הזו.

עלילת הספר מגלה לקוראים עולם רווי אינטרסים של משחק הריאליטי הגדול ביותר אי פעם. לכל דמות יש מניעים שונים, בין אם המתמודדים ובין אם אנשי ההפקה והפטרונים של התוכנית. כל אחד פועל למען עצמו ולמען מטרתו האישית. כך קימל מציג את התפרקות החברה, בה המטרה המשותפת הופכת ללא יותר מהופעה חלולה, עם הפסקת פרסומות קצרה. עולם שבו הדבר הכי חשוב הוא ההצגה והמופע, ולא המטרה הטובה. לכל דמות יש צדדים טובים וצדדים פחות רצויים. "לחם ושעשועים" מונח שחוזרים עליו רבות בספר, חושף את מטרתה של כל תוכנית ריאליטי להציג לנו מציאות אחרת, כזאת שבה האדם האינדיבידואל הוא האלוף שלנו, של השבט המסוים שאנו מרגישים אליו שייכות.

הספר לא מפחד להטיל רפש בדמות הפייבוריט של המשחק, שאול, בן ארץ ישראל היפה. יפה הבלורית והתואר, אך גם אדם שלא יהסס להרוג ללא שום נקיטת מצפון וחרטה, לא משנה הנסיבות. וכאן, ספוילר, מתברר שעל אף שהספר מבקש להציג את דמותו כגיבור הטוב, זה שהקוראים אמורים להיות בעדו, הגיבור הוא למעשה פסיכופת רצחני. מסוג הפסיכופתים שאם מעשיהם לא היו נעשים תחת המטרייה הצבאית, הם היו יושבים בצינוק במעבי האדמה, או מטילים את אימתם על הרחובות. שי, אויבו של שאול מהיחידה, זה שדאג שיעוף מהצבא, מוצג לקוראים כדמות הרעה. אך למעשה, שי הוא זה שחשף את פשעיו ונלחם על הצדק והסדר. גם הוא יגיע לתוכנית ויתחרה בקרב. שתי הדמויות, שאול ושי, מגלות את כוחו של קימל כעורך, או ככותב, לעוות ולקבוע את השקפתנו על הדמויות, להציג את מי שההפקה חפצה ביוקרתו באור חיובי, ומצד שני לקבוע מי הנבל של הסיפור, כשהמצפן היחידי שעומד לנגד עיניה הוא כמה רייטינג זה יוביל.

ספרו של קימל אינו כתוב בצורה המושלמת מבחינת השימוש בשפה. האם זה בעייתי? ישנם רגעים בספר שהדמויות מרגישות מעט פלקטיות ודומות בקולן במקצת. האם כולנו נשמעים כך לפעמים? כמעין עירוב של ניסיון להישמע חכמים אך למעשה מסתירים מניעים די פשוטים של כסף והצלחה? ואולי זו בעצם כוונת המחבר. לא כל ספר צריך להיות אוסף ציטוטים מרשימים ושפה גאונית, בייחוד אחד שמתעסק בעולם הריאליטי, שהדמויות המלוהקות אליו אינן הרהוטות ביותר.

קימל מבצע מהלך חשוב ב״מלך ישראל״, כאשר הוא ממוטט כמגדל קלפים את עולם הריאליטי ואת היכולת של מקבלי ההחלטות לקבוע לציבור הצופים את נקודת המבט, ובתוך כך מחזיר לאדם הפשוט את יכולת הבחירה בעצמו. בימים אלו אני חוזה בציבור הצופים זועם על התערבות ההפקה, כה בוטה וגסה, שהיא חושבת את האזרחים, סליחה התכוונתי הצופים, לטיפשים גמורים. אני רואה כיצד הפייבוריט של ההפקה הופך הנבל בעיני הצופים. טריקים שעבדו עליהם במשך שנים לא אוחזים בהם עוד ומתנפצים על קיר המציאות בקול ענות חלושה, ולא רק על המרקע. אני חושב שבקיץ האחרון נחלש כוחם של מכשפי דעת הקהל, ואנשים החלו לחשוב לעצמם מה טוב להם ומה משרת את אותם, במקום מה שהוכתב מלמעלה, בישיבות הממשלה או משרד הפרסום והתקשורת.

קימל מנסה לצעוק לנו דרך ספרו. הוא מבקש התעוררות של הקהל למה שקורה מאחורי המסך. למה שקורה במציאות, בחיים עצמם. המשחק הוא עבודת עיניים, מושקעת ככל שתהיה, אינו נועד לשרת אלא את הקפיטול, את מי שבשלטון ורוצה להסיט את אור הזרקורים לכוכבים לרגע, מציע להם גם גאולה מחטאי עבר, כאלה שיכולים להצית חטאי עתיד. לכן אני חושב שספרו של קימל מעביר מסר חשוב, בצורה מהנה לקריאה. אמנם ספרו, מהחוויה האישית שלי, קשה להשגה עד מאוד אך אני ממליץ למי שיכול, לנסות ולמצוא את ״מלך ישראל״ ולהעניק לו הזדמנות.

״מלך ישראל״ מאת נתן קימל. מו״ל: כנרת זמורה דביר, 2010. מס׳ עמודים: 440.

תמונה ראשית: מתוך פייסבוק.