הספר והתחבולה: תנסו לא לשפוט את הספר הזה על פי כריכתו
בעקבות התחקיר שפורסם בחודש אפריל 2021 ב"המקום הכי חם בגיהנום" החושף עדויות קשות על נבו שפיר אנחנו בוחרות להגיד יחד, בתור מערכת שלמה של עורכות, כותבים וכותבות - אנחנו מאמינות לנפגעות.
הרשימה נכתבה בעקבות משלוח של הספר למערכת רשומון, וכאשר המערכת אינה מודעת למעשיו של שפיר. כאשר התחקיר פורסם התלבטנו אם להשאיר או להסיר את הביקורת. למרות ההסתייגות והכאב מן הדברים שנכתבו ברשימה זאת, אנו רואות חשיבות יתרה בשמירה על הביקורת גלויה לכל, דווקא כי בין המילים בשירתו של שפיר מסתתרת הדמות שעולה מן התחקיר. בנוסף, מחיקת הרשימה היא כניסיון לטשטוש ראיות, ופגיעה בדיון הרחב והחשוב שהתחקיר מעלה.
אנחנו מאמינות לכן.
מי שכבר הספיקה להאזין לפודקאסט הרשמי של רשומון, יודעת שהעיסוק שלי בספרות הוא יומיומי. השאלה ״למה ספרות״ מנחה אותי כמעט בכל דבר שאני עושה - מהקריאות ועד השיחות. העיסוק הזה אינו פרטי שלי, הוא משותף לכל רפובליקת הספרות, והוא בא לידי ביטוי בהרבה מספרי השירה שאני פוגשת. את התופעה הזאת אני מכנה שירה ארס-שירית, שבה ישנו מעבר מהמהלך הארס-פואטי הקלאסי, בו המשורר מתמקד בתהליך היצירה האישי שלו ככותב או בתהליך כתיבת השיר; אל המהלך הארס-שירי, באמצעותו משוררים רבים מבקשים להתמקד במעמד השירה כולה והלגיטימציה החברתית שלה.
"הדיאלוג המגמגם עם העולם" ספר השירה הראשון של המשורר נבו שפיר, מאשרר את טענתי כבר בשיר השני "איפשר" (עמ' 8) שם מתקיימת תבנית ברורה, שורת קביעה: "אִי אֶפְשָׁר כָּל הַחַיִּים לִהְיוֹת רַק שָׂמֵחַ" ושורה לאחר מכן הפרכה: "לַמְרוֹת שֶׁפָּגַשְׁתִּי אֲנָשִׁים". התבנית של קביעה והסתייגות חולשת על אורכו של השיר כולו, עד לשורה החותמת את השיר "אִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב שִׁירִים." אשר נחתמת בנקודה, שהיא סימן הפיסוק הראשון שמופיע בשיר. אך למרות שהתבנית נקטעת, את השורה הזו מסייג שאר הספר: ארבעה שירים נוספים שבאים לאחר השיר, כולם תחת אותו השער ״הקדמה״, וכן עוד שישה שערים, המכילים שלושים וארבעה שירים בסך הכל.
אמנם אין לשפוט ספר על פי כריכתו, אך הכריכה של ספרו של שפיר כאילו מבקשת שנשפוט: ציור של אדם היושב על אסלה, תחתוניו מופשלים לקרסוליים על רצפה שינקינאית ו...עושה מה שעושים על אסלה. מעל לאיור מתנוססת כותרת הספר, בגופן המזכיר לי את כתב הבלון שהיינו כותבים בצופים. זאת, עוד לפני שהזכרתי את אופן הכתיבה שעלול להיתפס כקליל ואפילו די רדוד כמו "אֲנִי הָבֶּנְזוֹנָה שֶׁלֹּא הִתְקַלֵּחַ מִשֵׁנִי" (עמ' 15). אולם, אם הייתי עוצרת בתיאורי בשלב זה, למעשה הייתי נכנעת לתחבולת הספר. ככל שמתקדמים בקריאה, השירים נעשים יותר מסובכים לקריאה, שזה בעיניי מה שהופך את ״הדיאלוג המגמגם עם העולם״ לספר שירה עמוק וכלל לא רדוד. בקשתו של הספר להישפט על פי כריכתו, על אף שאין לעשות זאת לאף ספר, היא התחבולה.
אני מוצאת הרבה קווי דמיון בין השורות בשיריו של שפיר לחיי שלי. השיר הפותח את הספר "הָיִיתִי הַיֶּלֶד הֲכִי יָפֶה מוּל הַמַּרְאָה בָּאַמְבַּטְיָה" (עמ' 7), מגיע אחרי איור של ילד בחלוק עומד על שרפרף, ׳הכי יפה׳ מול המראה באמבטיה. למעשה, מדובר בהומאז' לילדות ישראלית שחלקנו, הילד הכי נמוך בכיתה הופך לילדה הכי יפה בגן, וכל זה תוך כמיהה להיות "אָרִיסְטוֹקְרָט/ שֶׁיּוֹשֵׁב בְּחָלוּק אַמְבָּט/ עִם תֵּה וְלִּימוֹן וִסְּפָרִים יְשָׁנִים". באופן אישי, אני אוהבת שזירה של רפרנסים באופן מודע, עד כדי כך שהשיר נבנה על גביהם. יותר מכך, הפתיחה של הספר עם שיר זה, יצרה אצלי הזדהות וקרבה שהלכו והתהדקו לאורך הקריאה בספר. כמו שכבר הזכרתי, אסור להיכנע לתחבולת הספר.
השער השלישי, "רחוק", עשוי לתת לקורא את התחושה כי השער מתמקד במרחק גיאוגרפי, עם השיר "זה שיר על ניו-יורק" (עמ' 25) אשר פותח את השער. כך גם השיר השני "כולה עיר" (עמ' 26), נפתח בשורה "לֹא הֵבַנְתִּי אֶת הַסִּפּוּר עַל נְיוּ-יוֹרְק". אך שפיר אינו מתמקד רק במרחק הגיאוגרפי, שמכיל בתוכו מרחק תרבותי, חברתי ומנטלי; אלא זורק את הקורא לתקופה אחרת בחייו, בשיר "ילד של כביש עשרים" (עמ' 27) שנחתם בשורות "יוֹצֵא לַהֲגָנַת עַצְמוֹ וְאוֹמֵר/ שֶׁאֶת כְּבִישׁ אֶחָד תָּמִיד מְשַׁפְּצִים" הממקמת קונקרטית את הדובר במרכז ישראל. כך גם בשיר "קלאס" (עמ' 28) משחק הילדות המוכר, שפיר ממקם את הקורא בעבר ילדותו "פֶּסַע מִבִּרְזִיַּת הַמַּתְנָ"ס.../רַק שְׁתֵּי פְּעֻלּוֹת בְּ"צוֹפִים"/ מְאֻיָּם-פָּנָסִים רָץ הַבַּיְתָה/ עִם כֶּתֶם שֶׁתֶן בַּתַּחְתּוֹנִים".
המרחק הטמון בזיכרון של ילד מבוהל אינו נעצר בילדות, וממשיך לשיר "לפני שנשבעתי" (עמ' 30) החותם את שער זה, ומתאר את תקופת הטירונות, שהיא למעשה גם סוג של ילדות, "שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה בְּנֵי שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה/ רַק תְּדַמְיְנוּ,/ וְזִמְזַמְתִּי מִזְרָחִית וּבָכִיתִי בַּכָּרִית/ שֶׁהָיְתָה כָּל כֻּלָּהּ מְעִיל."
עד כה שירי הספר ברובם פונים אל איזה רוב, כמו בשיר "צמרות" (עמ' 20) "כְּמוֹ, לָמָּה דַּוְוקָא לִי וְלֹא לָכֶם/ אוֹ לָמָּה לָכֶם/ וְלֹא לִי.", או השיר הבא לאחר מכן "איך לקחתם את המלים", וכל זאת מתוך ניסיון לייצר דיאלוג עם העולם. לעומת קודמיו, השער הרביעי פונה פנייה קונקרטית לדמות מאוד ספציפית, כפי שכותרת השער מסגירה, "כן, זה עלייך". למרות שהרבה היו רוצות שיכתבו עליהן שיר, כבר על פי שם השער אפשר לתאר כי זאת לא החוויה המיוחלת לאותה אחת שתדע שכן, זה עליה, וששת השירים בשער מחזקים זאת.
כל אחד משבעת השערים בספר, הוא ניסיון לקיים דיאלוג עם חלקים שונים בעולמו של המשורר. הדיאלוג אכן יוצא מגומגם, אם כי שפיר עצמו אינו מגמגם באומרו את החלק שלו. נראה שהחלק שלו בדיאלוג הוא החלק הפעיל, הוא שופך את מחשבותיו, את רגשותיו ואת מה שיש לו להגיד.
הגמגום דווקא נובע מאי היכולת של העולמות שלו לענות, לא רק כי אין להם ייצוג בספר, אלא כי המשורר אינו פנוי לתגובתם. קיימת מודעות מסוימת מצד המשורר, לדוגמה, שיר בעמ׳ 35, שמסתיים במילים "הִנֵּה נִרְגַּעְתִּי/ דַּבְּרִי." שם נדמה שהדובר מודע לכך שהוא אינו מקיים דיאלוג עם העולם, אלא פורק עליו את חמתו בלהט הרגע.
עקב ההזדהות שחוויתי עם שורותיו של שפיר, כבר מתחילת הספר, אשר הלכה והתהדקה לאורך קריאתי בו, נראה שחלק גדול מהמהלך ששפיר עושה בשיריו הוא אפיון של הדור שלנו, חסר הסבלנות ומרובה האימפולסיביות. גם כאשר הדובר נרגע והוא מעביר את רשות הדיבור לאותה בחורה, הוא לא באמת מקשיב לה. הוא כנראה נשאר עם הרוגז והכעס בעצמו ועושה כאילו הוא מקשיב, אבל הוא ממשיך להתבשל עם עצמו. עובדה שהשיר נחתם בהעברת הדיבור אליה, אבל אין לה קול. כלומר, הדיאלוג עם העולם מגמגם היות ושפיר לא נותן לדיאלוג להתקיים, ולא כי אינו מוצא מילים, אלא להפך, הוא טובע במילים.
כפי שטענתי, אסור לשפוט את ״הדיאלוג המגמגם עם העולם״, ובמיוחד לא את השפה היומיומית שנמצאת בין דפי הכריכה. גם אם תחליטו לקחת את הספר הזה לבית השימוש, בהתאם לרמיזה על כריכתו שזהו מקומו הטבעי, אל תפלו לתחבולה. לא מדובר ב'ספר שירותים' - השירים של שפיר חידתיים, מורכבים ומכילים המון שכבות שלא ניתנות לפיצוח אינטואיטיבי בקריאה ראשונה, מה שהופך את הספר הזה, בעיניי, לספר שירה רווי שכתוב טוב.
״הדיאלוג המגמגם עם העולם״ מאת נבו שפיר. מו״ל: הוצאה עצמית, 2019. מס׳ עמודים: 65.
תמונה ראשית: כריכת הספר