• לוטם אלישב

״המבצר הלבן״ מאת אורחן פאמוק - מה הספרות מספרת לנו על עצמנו?

מי לא תהה לעצמו אי פעם בחייו, מה היה קורה לו היה פוגש כפיל של עצמו, אחד שלא רק ידמה לו חיצונית, אלא גם ישלימו, יהיה לו ממש תמונת ראי. האם כפיל זה יהיה ידידו הקרוב ביותר, או אויבו המר? אולי שניהם? ״המבצר הלבן״ ספרו של אורחן פאמוק, מתאר מצב בדיוק כזה.


״המבצר הלבן״ התגלה לי לפני שנים רבות. בגיל צעיר לא השכלתי להבין את המורכבות שבו, אך הוא התגשמות חלומו של כל חובב היסטוריה, פנטזיה ומדע בדיוני עם מנה גדושה של פסיכולוגיה, המעורבבות יחד בצורה כה סוחפת, שקשה להאמין שהשילוב הזה באמת עובד. והאמת היא, שבקריאות הראשונות שלי אכן פספסתי הרבה מהמורכבות שלו. מי יכול לדמיין עלילה החוזרת למאה ה-17, שבה שני זרים מוחלטים שיש ביניהם דמיון פיזי בלתי מתפשר, יגלו אחד את השני במקרה ויגיעו למסקנה שהדבר הנכון לעשות הוא לבנות טנק ענק ומהלך?


אנחנו כלואים במציאות שנכפתה עלינו, סגורים בעולם שלפני שנה היה זר לנו כמו האימפריה העו'תמאנית המופיעה בספר, אך מחויבים להסתגל אליו ולהשלים עם ממשות המציאות העכשווית. בדומה לדמות הראשית בעלילה, הנכלאת במציאות זרה לה, כזאת שהיא אינה יכולה לחמוק ממנה, רבים מאתנו תוהים ושואלים את עצמנו, האם היו יכולים להיות לנו חיים אחרים? האם הבחירה יכולה להיות שונה? האם יכול להיות שינוי בזהותנו? או להיפך, האם הדרך שנדמה שנכפתה עלינו, זו שסירת חיינו כבר שטה בה, היא היא הדרך האופטימלית? בספר "המבצר הלבן״ מאת פאמוק אורחן נשאלת בדיוק השאלה הזאת, מה הופך כל אדם לאדם שהוא? האם אלו נסיבות חייו או האם זה דבר אחר, חמקמק ומאיים הרבה יותר? יכול להיות שהתשובה היא שאיננו אנחנו כלל, ועל כך נסוב הספר.


העלילה של ״המבצר הלבן״ היא למעשה סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת מספר על חוקר ספרות המוצא כתב יד מהמאה ה-17 בארכיון נידח, ועל ניסיונו להציב את הסיפור המתגלה בו אל מול המציאות ההיסטורית. הסיפור מסופר, כך אנו מובלים לחשוב, דרך עיניו של איטלקי צעיר ושאפתן הנשבה בים על ידי העות'אמנים. שם, בזכות ערמומיותו, הוא הופך לעבד של החוג'ה (מחנך). החוג׳ה מעורב בחיים ובפוליטיקה של חצר הסולטאן, והוא שאפתן אף יותר מהעבד שלו. הדמיון הפיזי בין החוג׳ה והעבד שלו יוצר ביניהם מתח, ובה בעת הופך אותם לכמעט בלתי ניתנים להפרדה. לא רק דמיון פיזי ניכר ביניהם, הם חולקים תאווה משותפת לידע, תאווה שאינה יודעת שובע, יחד עם רצון עז להבין ולחקור את מהות האדם.


הסיפור נבנה על המתח בין שתי הבריות הדומות כל כך, החוג׳ה והעבד, הנסוב על הרצון של כל אחד מהם להיות אינדיבידואל הנפרד מהשני, המצטרף בה בעת לרצון אחר, הרצון להבין את השני לעומק ולהפוך לכמותו. על רקע המתחים הללו, דרך עיניו של המספר, הקוראים חווים את החיים באיסטנבול. החיים שנכפו עליו, אך שהוא אינו כל כך מתאמץ להימלט מהם ולחזור אל חיק ארוסתו ומשפחתו באיטליה. נראה כי הוא נשבה בכישוף של הדמיון בינו לבין החוג׳ה, ויותר מרצונו האנושי לחירות, הוא רוצה להוכיח שדווקא הוא הגרסה הטובה יותר מבין שניהם. לכן הוא הופך לעזר כנגדו של החוג'ה וגורם לנו לתהות בשלב מסוים, מי מבין השניים הוא המספר, האם הם אחד, האם הם מתחלפים אחד עם השני? האם באמת ובתמים התמזגו לכדי ישות אחת בלתי ניתנת להפרדה? התשובה לשאלות הללו נראית ברורה בסוף הסיפור, אך היא מתגלית כהרבה יותר עמוקה ומסובכת מכך.


בסופו של דבר, שתי הדמויות אכן משתפות פעולה בניסיון, היישר מעולם המדע הבדיוני, לבנות טנק ענק ומהלך, מעין רובוט. שיתוף הפעולה הזה הוא רק מסך עשן על תוכנו האמיתי של הספר. ממש כשם שהדמות הראשית כפולת הראש שלנו מסיחה את דעתה של הסולטאן בעזרת איורים של חיות ומופעי זיקוקי דינור, כך הקורא נוטה ללכת שבי אחר התיאורים המדהימים של איסטנבול האמיתית אך גם הבדיונית ביצירתו של פאמוק; כך גם הדמויות הראשיות בסיפור הולכות שבי אחר רעיונות גדולים ויומרניים במטרה להמציא את העולם מחדש - חלקן בצורה מדעית וחלקן בצורה פסיכולוגית - תוך ניסיון להבין את מהות האדם הפנימי, בצורה מעורפלת מאוד גם להן, ולא רק לקורא. ביצירתו של פאמוק, שתי הדמויות הראשיות מחפשות את המשמעות של הדמיון ביניהן, אך גם של השוני ביניהן, ובה בעת הן מנסות לבדל עצמן אחת מהשנייה ולהגדיר עצמן.


כתיבתו של פאמוק אמנם מרגישה גסה ומחוספסת בתחילה, אך אני חושד שזהו כנראה מהלך של גאון ספרותי (אשר זכה בפרס נובל בשנת 2006), זאת מכיוון שהספר מהפנט את הקורא לקרוא בו ללא יכולת לעצור. מה גם שככל הסיפור מתקדם הכתיבה מתעדנת, אולי כצורה של התמקצעות הכותב בתוך הספר, ואולי ממפנים עלילתיים שאבחר שלא לחשוף על מנת שלא לקלקל העלילה המפותלת שמשאירה את הקורא דרוך ומתאווה לדעת עוד. ממש כשם הדמויות הראשיות בסיפור להוטות אחר עוד ידע, כך גם הקורא להוט לדעת על מסען והגילויים שלהם והיכן יובילו אותם.


אני חושב שאת ״המבצר הלבן״ חייבים לקרוא מספר פעמים על מנת להבינו כמו שצריך. לוקח זמן להבין את המהלכים הנסתרים שמוחבאים מתחת ליופי המשתקף מהתיאורים, מתחת להבטחה הפנטסטית של שילוב סיפור מסע עם פנטזיית סטימפאנק בניחוח אוריינטלי, מהלכים שעוזרים להבין את כוונתו האמיתית של הסופר. פאמוק רוצה לגרום לנו לחשוב על האישיות שלנו, ועל מה הופך אותנו למיוחדים בעיני עצמנו ובעיניי הסביבה, כל קריאה עוזרת לגלות עוד טפח מהסיפור, אך גם ממה שהספר הזה רוצה לספר לנו על עצמו. וכך פאמוק גורם לקורא לחשוב שוב ושוב על עצמו ועל תמצית מהותו. האם זה המראה שלנו, או נפשנו? האם יכול אדם להחליף אדם אחר ואיש לא ישים לב לכך?


״המבצר הלבן״ מאת אורחן פאמוק. מו״ל: כתר, 2003. תרגום: משה סביליה שרון. מס׳ עמודים: 160. תמונה ראשית: The Ahırkapı Lighthouse by Michael Zeno Diemer - 1907

49 צפיות