גאווה ממבט ראשון

בתקופה בה שודרה העונה האחרונה של תוכנית הריאליטי חתונה ממבט ראשון (חתונמי), התהווה אצלנו בבית נוהל קבוע: כל יום רביעי ושבת, או כל יום אחר אליו הזיזו את משבצת השידור של התוכנית, בני המשפחה שלי ביטלו את כל התוכניות האחרות שהיו להם וישבו לראות את השידוכים הטלוויזיוניים של הפסיכולוגים. גם את העונה הקודמת גמענו בשקיקה ולכל אחת הייתה דעה אחרת לגמרי על הזוגות, על האינטראקציה ביניהם ולמי יש את הסיכוי הכי גדול לצאת מהעונה בזוגיות אמיתית, אבל בעונה הזו היה משהו שונה, משהו ששאב ממני את הכיף שבריכולים וגרם לי לעצור ולשאול את עצמי – למה בכלל אני רואה את חתונמי?

אחרי שדילגתי על כמה פרקים בשביל העיקרון מצאתי את עצמי נשאבת פעם נוספת, לתככים הקטנוניים שבחרו להציג לנו, לדיבורים המגעילים מאחורי הגב ולניסיון של כל אחד מהזוגות להציג שאצלו המצב הכי פחות גרוע. ומה החלק הכי גרוע? שנהניתי לחלוק את התובנות שלי על התוכנית עם המשפחה ועם החברות שלי. אהבתי לשתף את התיאוריה הפסיכולוגית שלי לגבי כל משתתף ומשתתפת, מה נכון ולא נכון להם, איך המשתתפים לא רואים את מה שאני רואה ושברור שבקצב הזה הם ייפרדו. כשהעונה נגמרה, נשארה אצלי תחושת עונג שרק גילטי פלז'ר יכול לגרום, תחושה שלא הרגשתי המון זמן, מאז הפעם האחרונה שבה קראתי רומן רומנטי.

הבנתי את הדמיון בין חתונמי לבין הרומן הרומנטי, שעלי להתוודות שייתכן שהוא הז'אנר הספרותי השנוא עליי, כשישבתי עם חברה באוניברסיטה וחלקנו רשמים מאחד הפרקים האחרונים של העונה. תוך כדי שהיא דיברה איתי החלה לחלחל בי תחושה דומה לזו שהייתה בי בתיכון, שעלתה כשאני וחברה אחרת דיברנו על הספר שהיא השאילה לי, "אשתו של הנוסע בזמן". עם כמה שהספר היה טוב, לא יכולנו להפסיק לדבר על מערכת היחסים של הזוג, מה הם היו יכולים לעשות אחרת ותהינו - הם לא יכולים להתרכז בשום דבר אחר חוץ מלהיות מאוהבים. זו תחושה של עליונות שמעקצצת בתוך הבטן ולא יכולה לנוח עד שאני לא אביע אותה פיזית, במילים.

עד עכשיו אני לא לגמרי מצליחה להבין מאיפה התחושה הזו מגיעה אלינו, אבל זה לא אומר שאני לא אבדוק. כדי לנסות ולהבין בדיוק מה כל כך כיף וממכר בסדרות על אהבה כמו 'חתונמי' ישבתי לקרוא בפעם הראשונה את הרומן הרומנטי המפורסם ביותר שיש- "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין, בתרגום של עירית לינור מ-2008. אני מודה שקצת פחדתי מהשפה (בכל זאת, הספר נכתב אי שם בין 1796 ל-1797) אבל שמחתי לגלות שאני מבינה את כל מהלך העניינים בלי בעיה, כנראה הרבה גם בזכות התרגום הקולח. עלילת הרומן מתרחשת באנגליה של המאה ה-19 ונסובה סביב משפחת בנט המורכבת מזוג הורים וחמש בנות: ג'יין, אליזבת, לידיה, מרי וקיטי. עיקר הרומן עוסק בתהפוכות הרומנטיות שעוברות שתי הבנות הבכורות במשפחה, ג'יין ואליזבת, וחיפושן אחר ג'נטלמנים בעלי ממון שיתמכו בהן. הדחף בנישואי הבנות כלל ובנישואי הבכורות בפרט עומד איתן לאורך כל הרומן לאור העובדה שבאותה תקופה נשים לא היו רשאיות לרשת את נכסי וירושת אביהן.

"יום מאושר לכל רגשותיה האימהיים של מרת בנט היה היום שבו נפטרה משתי בנותיה הראויות ביותר. קל לנחש באילו גאווה ועונג ביקרה אחר כך מרת בנט ודיברה על מרת דארסי. הלוואי שיכולתי לומר, למען משפחתה, שהגשמת משאלתה הכנה לסדר רבות כל כך מבנותיה השיגה תוצאה משמחת כגון הפיכתה לאישה הגיונית, נחמדה ורחבת אופקים עד סוף ימיה." (עמ' 369)

חברה אמרה לי משפט מאוד חכם, "אנשים רואים את התוכניות האלה רק בשביל להרגיש טוב עם עצמך, את לא באמת מתעניינת בהם", שתופס הן לרומנים הרומנטיים והן לסדרות הריאליטי שעוסקים בשידוכים וזוגיות – הדמויות או המשתתפים הם רק כלי שמאפשר לנו להסתכל על עצמנו. כשאני קוראת על השידוכים הלא מוצלחים של בנות משפחת בנט או צופה בריבים של קארין ואיתמר על המסך אני בורחת מהחיים שלי בכלל ומחיי האהבה שלי בפרט, לא משנה כמה מוצלחים הם, ומשתקעת בחיים של אחרים.

רק אחרי שסיימתי לקרוא את הרומן "גאווה ודעה קדומה" הבנתי כמה הנורמות שהוא מציג בנוגע לזוגיות והדרך למציאת אהבה לא חלפו מהעולם ויותר מזה, צפיתי בהם כל ערב רביעי ושבת בשקיקה. אני חושבת שהדבר הכה בי בעוצמה כשהעלילה חשפה בפני עד כמה עסקי השידוכים באותם שנים לא היו רק עניינם של המשודכים או של בני המשפחות שלהם. העיסוק במי מאורס למי, איפה הם גרים והאם חייהם ונישואיהם מוצלחים הוא עניין של כולם, החל מהמשרתים ועד לאצילים המכובדים ביותר. הצורך לדעת מה קורה עם כל אחד ומה התוכניות הרומנטיות שלו לעתיד לא חלף מהעולם, ואולי רק התגבר אודות לתכוניות טלוויזיה כמו חתונמי.

" 'כל עוד אני יכולה להשאיר לעצמי את שעות הבוקר' אמרה, 'די לי בכך. אין זה קורבן בעיניי להצטרף מדי פעם לאירועים בערב. כולנו צריכים להיענות לדרישות החברה, ואני מעידה על עצמי כי אני נמנית עם אלה הסבורים שפרקי זמן קצרים של בידור ושעשועים מומלצים מאוד לכולם'. מצב רוחה של אליזבת היה מרומם כל כך לרגל האירוע שעל אף שבדרך כלל דיברה עם מר קולינס רק כשהייתה חייבת, לא הצליחה להתאפק ושאלה אותו אם בכוונתו לקבל את הזמנתו של מר בינגלי, ואם כן, אם הגון ונאה בעיניו להשתתף בשעשועי הערב. היא הופתעה כהוגן לגלות שאין לו שום היסוסים בעניין, ושהוא רחוק מאוד מלחשוש שהארכיבישוף, או ליידי קתרין דה ברג, ינזפו בו אם רק יעז לרקוד." (עמ' 93)

הצורך להשתלב בחברה ובמנהגיה נותר צורך קיומי בימינו ממש כפי שהיה במאה ה-17. המציצנות וההתעסקות בחיי אחרים – נדמה שגם הן נותרו כשהיו. הגעתי לקריאה בציפייה למצוא הבדלים תהומיים בין התקופות אבל הופתעתי לראות כמה הרומן משקף גם את המציאות שלנו במאה ה-21. העניין של ליידי קתרין דה ברג בשידוכים של בנות משפחת בנט לא שונה מהעניין שלי בקשיים של שי והדס או בתהליך של ניצן ומנו. מה כל כך מושך אותנו בלדעת מה עובר על אחרים?

ככל שהתקדמתי בעלילה והתחברתי לדמויות שיצרה אוסטין שמתי לב שאני עוברת את אותו תהליך נפשי שעברתי בצפייה ב'חתונמי'- התחלתי להעביר ביקורת על הדרך שבה אליזבת מדברת עם מר דארסי כפי שביקרתי את השיחות הסתומות של מעיין ועמרי, צחקתי עם עצמי על התמימות של ג'יין כפי שגיחכתי על התמימות של שי ואפילו קבעתי בליבי שאין סיכוי שג'יין תצליח להשיג את מר קולינס עם ההתנהגות הזאת, ממש כמו שחזיתי את הסוף המר של קארין ואיתמר. מה ברומנטיות המשתפכת הזו מוציא ממני את כל השיפוטיות הזו? התחלתי להרגיש קצת רע עם עצמי, אבל אז גיליתי שאני לא לבד.

גם בנות המשפחה שלי שיפוטיות בדיוק כמוני, וכך גם כל צופה של התוכנית שיצא לי לדבר איתו או איתה. כשסיפרתי לכמה אנשים על כך שאני הולכת לכתוב על הקשר בין התוכנית לבין הז'אנר של הרומן הרומנטי, איש מהם לא היה מופתע. יכול להיות שהקשר בין השניים נראה לכולם, חוץ ממני כנראה, כל כך מובן מאליו? האם זה לא מפליא שהתרבות חשה צורך מופרז כל כך בהתבוננות על חיים של אחרים ודיבור בלתי פוסק עליהם שהיא פשוט העבירה את הפעולה הזו ממדיום אחד לאחר? כנראה שזה לא משנה אם הם מודפסים על דף, מוקרנים בטלוויזיה או מוחדרים לנו מתחת לעור, חיים של אחרים לנצח יהיו יותר מעניינים מחיינו שלנו.

״גאווה ודעה קדומה״ מאת ג׳יין אוסטן. מו״ל: כתר, 2008. מס׳ עמודים: 392.