התגלמות משונה וגרוטסקית של מופע דראג ירושלמי מהלך

אופיר אשרי כותב על ״שירים טחובים לילדים רטובים״, ספר הביכורים של המשורר הירושלמי רומן אייזנברג. מה קורה כשהמשורר עונה למבקר? את הערותיו לביקורת תוכלו למצוא מסומנות בורוד.

שירים טחובים לילדים רטובים, ספר הביכורים של רומן אייזנברג שיצא לאור לפני כמה חודשים (בשעה טובה!) בהוצאת תשע נשמות, הוא ספר מעצבן. הוא ספר מעצבן כי הוא חושף בכל הכוח עד כמה הנורמות החברתיות, המיניות והשיריות שלנו דפוקות מהיסוד ועד כמה אנחנו כלואים בתוכן. והוא מעצבן במיוחד כי הוא עושה את זה טוב.

רומן עושה את זה טוב וזה כואב ומקומם כבר מההקדשה הראשונה שבספר: ״לכל מי שמנסה לא ליות נאצי ונכשל כל יום״. רומן, מתוך הספר הורוד-סטירת-לחי שלו, אומר לנו בשפת רחוב שבורה, עם אותיות חסרות, שאנחנו נאצים – זה מעצבן (אתה בעצמך נאצי רומן אכול-בלוע יושב בקסטה איפה פעם ערבים מכרו שקדים לערבים יושב שיכור עם גומייה על הראש ומחייך מהתחת כאילו כלום). "בטלביה הגנובה בנית לי בית"- מתוך "שיר קדמשנתי".

את הצעקות הפרובוקטיביות שלו רומן השמיע עוד הרבה לפני שפורסם ספר הביכורים שלו. אני שמעתי אותו צועק בערבי שירה למיניהם בירושלים הבירה, ב״משוררים שיכורים״ בבסרביה, ובאירועי ״פנגולין״ במזקקה (בחייאת רומן תשיר אל תצעק לתוך המיקרופון) בדיוק לוקח עכשיו שיעורי פיתוח קול. הוא עשה את זה בפייסבוק שחסם אותו כמה וכמה פעמים בגלל שהוא כל כך אוהב להשתמש במילה ״נאצי״; והוא עשה את זה בויכוח שלו (כשהפייסבוק לא חסם אותו?) עם בני ציפר שפרסם שיר שלו ב״הארץ״ אבל צנזר, בלי להתייעץ איתו, את המילה ״יהודונים״.

רומן, בעיניי, הוא מעין התגלמות משונה וגרוטסקית של מופע דראג ירושלמי מהלך. ברור מאוד שהוא לא רוצה שאף אחד, כולל הוא עצמו, יצנזר אותו (כל הכבוד). זה ניכר בשירה שלו. שירה שתחובה (לא טחובה) מהגרון ועד התחתונים בדימויים של נאצים, תחתים וילדים רטובים. זה קורה אפילו כשרומן פונה בספר לסבתא שלו, או במיוחד בפנייה אליה, לדוגמא בשיר ״סבתא אל תלכי לבית אבות (ל)״: ״...סבתא מתגלגלת במסדרונות הלבנים / עד שיגמר לה כל הדלק ויתמלאו סופית החיתולים / סבתא אל תלכי סבון לטבח אל תתני / אל תבישי את נעוריך הרעים המלאים / אכזריות שלבדה תמיד תהיה לך למולדת אמתית / סתכלי עליך את זורחת כמו האור בסוף המנהרה / הלחיים הרכות כמו טוסיק של תינוק וגוף קטן כמו מזודה קרועה...״ (עמ׳ 25).

אני מנסה להבין בדיוק למה השירה של רומן מעצבנת אותי, מנערת אותי, משתקת אותי. אולי זה בגלל שלפעמים הייתי רוצה להרשות לעצמי לכתוב ככה, בלי צנזור? (זה עובד לי פה קצת, אה יא רומן? חחח כן עובד, אני מאד אוהב את הסוגריימים אגב, אני זוכר פעם שאתה ואני ישבנו עייפים במדים של הצבא וחבשת לי את האצבע או משהו כזה. דיברנו על משהו והיה לנו נחמד. הייתי מלך אז ואתם ברווזים. אבל אתה היית סתם חובש מעאפן ואותי לימדו איך להטיס מטוסים כדי לשמור על הסבתות שלנו מלמעלה. ותראה עכשיו – לך יש ספר שירה במדפים ליד צוויג ואני כותב עליו ביקורת שרק שאול סתר יקרא, ועכשיו גם קוראי רשומון).

שאול סתר

קורא עוד ספר

כותב ביקורת

חוטף צמרמורת

ואולי זה הפוך? כלומר, אולי זה מעצבן אותי כל כך פשוט כי אני עדיין מאמין שליוצרים יש אחריות על היצירות שהם מוציאים לעולם, אחריות על החומר והמילים שהם מוציאים לאור, אחריות כלפי מי שיחשף אל היצירות שלהם, ושלכן תמיד יש צורך בצנזור עצמי מסוים. ליוצר יש אחריות. בגלל זה הוא צריך להיזהר מלצנזר, לא להפך. נער שקורא את החרא שמפרסמים צריך ליות זכאי לתבוע פיצויים ממי שדחף לו את זה לעיניים ולאזניים.

בספרו שירים טחובים לילדים רטובים התחושה היא שרומן רוצה לחשוף שהתפיסות האלה, של אחריות על היצירה ושל הצורך בצנזור, הן סתם אידיאליזציות שמקורן בנורמות חברתיות מוטעות. הוא מבקש לשבור אותן ופשוט לזרוק זין גדול (או להשפריץ מהתחת) מתוך היצירות שלו על הקוראים שלו. רומן רק מפחד שהם יאכלו אותו. חיל ארטילריה בצבא הגנה לרומן.

אבל רומן עושה יותר מלהשפריץ מהתחת, והשבירות שהוא מבצע בכישרון רב נותנות כוח לשירה שלו. [8] השבירות האלו הן לאו דווקא שבירות של צורה, "אך בנדם נייה אבות ישורון? מתוך השבירות" - אבות ישורון, אלא שבירות ביחס שבין הצורה לתוכן. גם שבירות צורה. אפילו יותר לדעתי מהיחס בין הצורה לתוכן. אבל לגיטימי מה שכתבת. רומן לוקח צורות שירה קיימות, כמו שירים שקולים בעלי מבני חריזה יחסית קשיחים (גם אם מדובר בחריזה עם צלצול של ילדים מפגרים או עולים חדשים), ואז דוחס לתוכן את מה שהן לא היו אמורות להכיל. אפשר לראות זאת בבירור בשיר ״אידילה למולדת״: ״...כן זאת בכלל לא אשמתך מולדת אהובה / יש לקוחות ויש להם צרכים ושעמום / כשאנשים הולכים לקנות נפער בהם טמטום / טמטום לא המילה התאים חרוז אז שמתי קל / בקיצר התכונתי שכל מוצר מותאם קהל...״ (עמ׳ 54). רומן יודע לאיזה קהל הוא פונה – לקהל שמאס בתכנים מלוקקים ובצורות שלוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות.

מעניינת במיוחד הבחירה של רומן להקדים לשיריו מוטואים, אלו לפעמים ממלאים עמוד שלם. גם כאן הוא לוקח צורה שירית מוכרת ומכניס בה מה שבא לו: הוא מצטט קטעים מעגנון דרך רוני סופר-סטאר ועד ג׳ושו, מאמא שלו ועד אנשים באוטובוס. וזה מקסים, זה משמיע קולות מעורבבים מתוך צורות יציבות שנמתחו עד לקצה.

רומן לוקח את השירה העברית האידיאליסטית והמשמימה, העברית האידאילסטית. תרבות של חופרי בורות באמא. על כל הצורות והנורמות השגורות בה, ותוחב פנימה את כל הטמטום האנושי שהיא מנסה לרחף מעליו. הטמטום האנושי הוא חגיגה של שדים. לב וכשחגיגה של שדים נכנסת לתוך צורות נקיות, מתחרזות, שקולות, מצוטטות, מלוקקות – זה מזעזע ומופלא. אם רומן היה פשוט מקיא בלי צורה את כעסו על האנושיות (נניח על המדרגות של הוידאו) זה לא היה מעניין במיוחד. זה מעניין כשהוא מקיא במשקל ובחרוזים לתוך מיקרופון, כשהוא משתמש בצורות הקיימות היפות וממלא אותן בתוכן זר להן. זה לא נוח לא לצורות ולא לתוכן, ולא לקורא ולא לרומן, חחח לרומן זה נוח 🙂 אבל איכשהו זה עובד, זה מוחזק ביחד, משמר מתח חזק בין צורה לתוכן. כמו המתח שבין הכריכה של הספר הזה, שנראית כמו כריכה של מחברת לילדה בכיתה א׳, הכריכה מבוססת, לפחות הצבע, על "איילת מקבלת". לבין הטמטום האנושי שחוגג בתוכה.

הטמטום האנושי, כפי שהוא רואה אור במילותיו של רומן, הוא טמטום שופע באהבה וברוך. רומן צועק שירי אהבה לאהובים ולאהובות שלו, לחיים ולמתים שלו, לסבתא שלו, למאוורר שלו, לציפורים המעוכות שלו. זה מרגש, ואיכשהו זה אפילו נעים. בשירים מסוימים בספר, כשמצליחים לא להזדעזע מהבוטות של רומן (שלך יא רומן), אפשר למצוא מתחת לצעקות ולגיהוקים שלו ציפור (אתה יא קוקייה) בולבול קטנה ומלאה באהבה שרק רוצה לשיר. לב והנה השיר שנבחר בחוכמה רבה לפתוח את הספר (אין לי כוח לנקד): אל תנקד, שיזדיינו, נאצים.

אני מכיר ציפור דביל (בהשראת בלה ולאוניד) / רומן

״וילחץ אל הקיר את כנפי בת השיר״

יל״ג

צפור דביל תפסיק לצעק

אתה לא מת אתה שר

כמה דביל כבר אפשר

סתכל לרגע כמה אתה מאשר

במקום לצעוק נסה לצחק

אתה מתוק

אתה ציפור מאוד מכשר.

(מתוך ״שירים טחובים לילדים רטובים״, הוצאת תשע נשמות)

״שירים טחובים לילדים רטובים״ מאת רומן אייזנברג. מו״ל: תשע נשמות, 2020. מס׳ עמודים: 79.

תמונה ראשית: כריכת הספר