• דניאל יעקב

תרגיל בהתעוררות - על ״מתעוררים״ מאת רון דהן

בשנים האחרונות החלו להופיע בסוף מהדורות החדשות המרכזיות של הערוצים המסחריים כתבות שדנות בעלייתם של הרומנים הארוטיים. כתבות פנאי אלו, שתפסו את מקומן של חופשות ביוון וחוויות קולינריות באנטליה, קיבעו את מעמדם של הרומנים האירוטיים כאלטרנטיבה אסקפיסטית, תרבות פנאי של מימוש תשוקות עצמיות, כזה שיכול לעמוד בקנה אחד עם בינג' של סדרות בנטפליקס.


כשחושבים על זה קצת יותר, רומנים ארוטיים לא רק נותנים מענה לכמיהה האנושית אל פנטזיות מיניות אלא עונים על כמיהה נוספת, והוא הרצון לחקור, לחשוף ולהתמודד עם גבולותיה הכואבים יותר של המיניות – פצעים שאינם קשורים בהכרח רק בפגיעה או אלימות מינית, אלא גם בניתוק גופני ממקורות שונים אותם אנו משחזרים בחוויות מיניות שלנו.


האמת היא שאפשר לומר שבשני המקרים, מטרתה של הפנטזיה המינית שבאה לידי ביטוי ברומן אירוטי היא להגן עלינו מכאב. השימוש בפנטזיות והאופן שבו הן מבקשות להתממש מבטאות פעמים רבות מקור קדום היכול לגעת בקשת רחבה של אינטראקציות משפחתיות, חברתיות או מצבים סוציו אקונומיים בילדות ובבגרות, המשכפלות את עצמן בסופו של דבר אל המיניות.


"מתעוררים – גברים מדברים מיניות" ספרו של רון דהן, סופר ומשורר, ממייסדי אתר "אינדיבוק" נוגע בדיוק בזה. "מתעוררים", שהגיע לאחר "ערות- נשים מדברות מיניות", ספרה של תמר מור סלע, מציע את נקודת המבט גברית. השאלה הראשונה והמצערת שעולה לגבי ספר כזה - איך הוא מצליח לאגד בתוכו עשרות סיפורים על חוויות מיניות גבריות למרות כל הספקולציות המושרשות היטב בחברה, שככל הנראה גברים בכלל לא חוו חווית מהסוג הזה, ואם כן, זה ככל הנראה בוייב המסתכם בפרסומת של "גולדסטאר" – "אין לך לב ולי זה כואב- קח גולדסטאר ותגיד תודה שאתה גבר".


הסיפורים מורכבים ממגוון רחב של רקעים וגילאים שונים ויוצרים תחושה של מציצנות מספקת. במעבר מסיפור אחד לשני אתם תרגישו שיצאתם מהמקלחת, נקלעתם לסרט דוקומנטרי ופשוט ישבתם מרותקים אל משהו שאתם בכלל לא מבינים למה הוא מרתק אתכם מלכתחילה, אבל בסוף תצפו בו עד הסוף עם המגבת עליכם. ניתן להודות שבכל מה שקשור במיניות אנחנו לא בהכרח נבין מה קורה עד הסוף, אבל היא לעולם תהיה בסיס לגילוי, חקירה, סקרנות ועוררות עצמית. את ההבנה הזו ניתן לזהות כבר בפרולוג מלא הקסם של דהן:

"עד כמה אנו זקוקים לשיחה על מיניות גברית? עד כמה האפשרת הזו מנביעה את הדיבור? הנה סיפור. בוקר אחד, לקראת סוף המסע של הספר הזה, יצאתי לגלוש בחוף שליד ביתי[...] לידי יש גולש [...] הוא שאל מה אני עושה בחיים, ולאחר התלבטות קצרה סיפרתי לו על הספר שאני כותב [...] עיניו נדלקו באחת, והוא חתר והתקרב אליי עוד [...] עברו הגלים תחתינו והוא דיבר: 'אני מוכרח לספר לך את הסיפור שלי. במשך שנים הייתי מכור לפורנו. זה הרס לי את החיים באופן שרק התמכרות קשה יכולה לעשות. אשתי עזבה אותי, המשפחה התרחקה ממני, הילד לא הבין מה קורה עם אבא שלו. [...] אף אחד לא ידע, התביישתי לספר על זה[...] ואז לילה אחד אחרי שכבר רציתי למות, לוותר על הכל, שכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. פתאום ראיתי את ישו מולי, והוא התבונן בי וחייך. הוא נגע לי בחזה, איפה שהלב, וביקש ממני להתבונן פנימה כאילו שהגוף שלי הוא תיבת אוצר [...] פקחתי עיניים, ומאז לא ראיתי יותר פורנו. נגמלתי לחלוטין מהדבר הזה'. למען האמת לא ידעתי מה, לא היו לי עצה או דעה שיכולתי או רציתי לשתף. במקום זה אמרתי לו, "תודה ששיתפת אותי" והוא אמר "תודה שהקשבת, אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד".

ניתן לזהות איך לאט לאט משתחררות להן תפיסות חברתיות מצערות שהתקבעו סביב המיניות הגברית, ובמקביל את השחרור התרפויטי של גברים, אלו שניזונו בדיוק מאותן התפיסות, המספרים על עצמם. בנוסף, העריכה המינימלית של דהן את הסיפורים הללו יוצרת את האפקט של זבוב על הקיר, וזאת יחד עם הערך המציצני המשתמע ממנו, הם המעוררים חמלה גם כלפי התופעות המיניות שקשה לנו לסבול ולעכל בחברה: הבחור שמתוודה שניסה לבצע מעשים מגונים בילדה בת 12 ולקח את עצמו לטיפול, או הנער הרמת שרוני בן 20 שמנסה לצאת מלופ של טרמינולוגיה מחפיצת נשים שמוזרמת אליו ללא מאמץ מגיל צעיר.


היופי כאן הוא שהעדות של הקוראים לווידוי מלא חרטה של גברים אלו כלפי המעשים השפלים ביותר, יוצרת תגובה שלאו דווקא מעוניינת להתנער מהם מהר ובסלידה, אלא פשוט מתבוננת בהם בחמלה. התוצאה של זה היא אמנם עיבוד לא פשוט, היכול לעורר כעס וכאב, אבל מאפשר מרחב חדש של שיח מיני קשוב, מכיל גם עבור גברים וגם עבור נשים, גם עבור קורבנות וגם עבור מקרבנים.


בסופו של דבר, האופי התיעודי של הספר, היוצר מרחב מוגן של התבוננות בטבע המיני שלנו, בדיוק כפי שהיינו יושבים מהופנטים מול איזה דוקו טבע של נשיונל ג'יאוגרפיק, עולה בקנה אחד עם האסקפיזם שרומנים ארוטיים מייצרים. דהן רקח את ההיקסמות האסקפיסטית הזאת על ידי ההצצה אל עולם האניגמטי והפראי של הפנטזיות והתשוקות המיניות הגבריות, ובמקביל יצר מענה תרפויטי לכאב שלהם, והאמת היא שגם של כולנו.


״מתעוררים״ מאת רון דהן. מו״ל: פן, ידיעות ספרים, 2020. מס׳ עמודים: 240.

תמונה ראשית: כריכת הספר

79 צפיות