התמונה הרחבה, המשכיות דורית ואהבה שחוקה: על ״שדות״ מאת אריה קניג

״שדות״ מאת אריה קניג ז״ל מחולק לשלושה שערים, אשר נדמים למעגל חייו של האדם. הראשון מתייחס לחוויות חייו של המשורר, השני לאהובה והשלישי למשפחה. הספר הובא לאור על ידי הבן של קניג, המשורר ענן קניג. אריה נהג לכתוב תחת שם העט ׳שדות׳ בבלוגים אינטרנטיים והיו לו עשרות אלפי קוראים קבועים. עד יום מותו מעטים ידעו על עשייתו הספרותית (ואף בנו לא היה מודע). לאחר שאריה נפטר, ענן גילה בין חפציו את טיוטת ספר השירים הראשון שלו, עליו התחיל לעבוד לקראת מותו אך לא הספיק לסיימו.

השירים ב״שדות״ כתובים באופן שהולך ונעלם מן עולם השירה העברית בימים אלו – עמוסי מטפורות ובעלי מודעות צלילית ומשקלית – אך יחד עם זאת נראה כי השירים כן מתיישרים עם נורמת המשוררים כיום ומבקשים לשבור את המשקל הסדור ולפרק את השפה הפיגורטיבית. בכך הופך הספר לאל-תקופתי, וממש כפי שאינו מדבר על שדה אחד בו צעד קניג בחייו, הוא אינו מבקש להיקרא תחת מסגור תקופה אחת.

השער הראשון - ״שדות שאני״

את שירי השער הראשון ניתן לדמות לגידולים בשדות, מה שניכר כבר מנראותם. שלושת השירים הפותחים את השער וכך גם את הספר, מזכירים את שירת ההייקו אם כי לא בכלליה אלא בתמצות המהודק. השיר הרביעי לעומת זאת נראה כבר אחרת, שורות ארוכות ומפורטות לצד המיקום הקונקרטי "בתלביב". על אף שבשיר הראשון קניג ממקם את הקורא על "ירח אנדלוסי״, רק בשיר "כואב בתלביב" (עמ׳ 12) הוא מצליח למקם את הקורא לראשונה במיקום קונקרטי וקיים.

״שדות שאני״ כשמו כן הוא, הוא שער שמתאר את השדות שהרכיבו ועיצבו את קניג להיות הוא עצמו. לכן המנעד הרחב בין האוניברסליות לקונקרטיות ניכר מאוד בשיריו, אשר מתמקמים בין שני קטבים. הבחירה של קניג בקטבים כמעט ברורה מאליה לאחר הקריאה בספר. נראה כי שדות הקור הינם שדות הנוחות שלו והוא אף מעיד על עצמו "בחורף אני חי" (עמוד 53) לצד העובדה כי הוא בוחר לתאר את תלביב, עיר הקיץ הנצחי, כשהיא עטופה בקור ובאפרוריות החורף.

מנעד השירים אינו מסתכם רק במיקומים השונים שאותם מציב קניג, אלא נוכח גם בצורה. בשער הראשון ניתן למצוא שירים בעלי יסוד שירת ההייקו, סונטות ("סונטה לאלול" עמוד 14) ואפילו פרוזה לירית ("אדמת השמיים" עמוד 36).

- מתוך ״שדות״ מאת אריה קניג, הוצאה עצמית, 2020, עמ׳ 16.

השער השני – "שירי אהבה"

השירים בשער זה פונים אל אהובה בגוף שני. יכול להיות שלא מדובר באותה אהובה בכל השירים, ממש כפי שהשדות בהם צעדנו בשער הראשון שונים אחד מהשני. בשער הזה מצויים שירים נוספים בעלי צורת ההייקו התמציתית, אך ניתן למצוא יותר קטעי פרוזה לירית וחלקם אפילו פרוזה ברורה. באופן אישי פחות התחברתי לשער הזה. אלו שמכירים אותי אולי יטענו שאני צינית לגבי אהבה, אבל האמת היא שאני דווקא צינית לגבי ביטויים שחוקים של אהבה. אמנם השירים ממשיכים באותו הקו של השער הקודם אך יש בהם עודף שחיקות שכזאת.

השער השלישי – "שירי זיכרון ומשפחה"

השער השלישי הוא השער הקצר ביותר, כאשר הוא מכיל אחד-עשר שירים בסך הכל. השער נפתח במילים מתוך יומנו של סבו, וקשה לא לראות את תחושות הכמיהה והגעגוע לאביו ולסבו של אריה, העולות מן השירים. למרות שבשערים הקודמים כבר הופיעו שירים המוקדשים לבנו, ענן, בשער זה שני השירים האחרונים מוקדשים אליו, כנראה מתוך תחושת ההמשכיות סב-אב-בן-נכד. אני לא מכירה את יצירותיו של המשורר ענן קניג, אך בהחלט יהיה מעניין לפנות אליהן ולראות האם המשכיות זאת מתקיימת גם בשיריו.

הבחירה של קניג לקשור בין השירים לאורך שלושת השערים המרכיבים את הספר מעניינת במיוחד ונשמרת לאורך שלושתם. כל שיר מתחבר לקודמו, דרך שם השיר או איזו מילת מפתח שמקשרת סמנטית את תוכן השירים. הבחירה הזו מעידה על חשיבות התמונה הרחבה, הספר כיחידה אחת ולא כאסופת שירים. נהניתי מהקריאה בספר, אין ספק שהיא נוגעת ומעוררת מחשבה, אך יחד עם זאת מדובר בספר שירה ארוך יחסית ולכן מומלץ להניח את הספר על מדף נגיש, ולקרוא בו הרבה אבל לאט.

״שדות״ מאת אריה קניג. מו״ל: הוצאה עצמית, 2020.

תמונה ראשית: כריכת הספר.