״השושבין״ מאת סביון ליברכט - אמת מסתתרת ברגע מעגלי

״השושבין״, ספרה האחרון של סביון ליברכט משנת 2020, הוא הספר הראשון שלה שהזדמן לידיי. בתוך קטגוריית הספרות העברית היפה, ישנו מבחר מגוון של ספרים אשר אליהם אפשר לצלול ובחברתם אפשר להעביר מספר ימים מהחיים. בין כל הרומנים הסטנדרטים בעלי שלוש מאות עד ארבע מאות עמודים מסתתרים תמיד ספרונים קטנים (בגודל הפיזי ובכמות העמודים), נובלות שמציבות עצמן מולנו וכאילו אומרות; "בואי בואי, אחר הצהריים הזה תפוס על ידי". זוהי חוויה ספרותית אחרת; לקרוא עמוד ולגמוע אותו בנשימה אחת. להתיישב על הספה ולקרוא פרק אחד, שהוא חצי מהספר, ואז לעבור למיטה ולקרוא את חציו השני.

עוד יותר מרגשת החוויה כאשר הסיפור מתחיל ונגמר באותה נקודה. נקרית בדרכך הזכות לאבד את עצמך בנרטיב מעגלי, מסגרת קיומית אחת שמספקת לך את כל הסיבות והתוצאות שהובילו את הדמויות להבין ולהרגיש את חייהן הארוכים. כאשר המילים הן ספורות, הכוונה הספרותית מזדקקת, מה שצריך להיאמר ייאמר בצורה המדויקת. מה שמבקש להיראות יציג עצמו בנוף המשפחתי-ישראלי בזמן הנכון. בספר הזה, מה שחבוי בצללים, כמו מיכה, סופר הצללים המספר את הסיפור, יתגלה אחרי התחייבות רגשית לספרון קצר, רק אחרי הסכמה להתעמקות רגעית, אך משתלמת.

״השושבין״ מחולק לשני פרקים, ״אדלה״ ו״אדל״, שני השמות מיוחסים לדמות הראשית שהיא מושא הסיפור. אל מולה ישנו מיכה, המספר, שבאמצעות היצמדות לתודעתו ולמחשבותיו נחשפים הקוראים אל תפארת דמותה של אדל/ה. בתחילת הספר מיכה הוא ילד קטן בן 9, ובחלוף 30 שנה מהאירוע המכונן, נקודת הזמן הפותחת של הסיפור, הוא מחליט להעלות אותו על הכתב.

מיכה ואדלה הכירו לראשונה בערב מוצאי שבת, בבית האב של משפחה ישראלית ממוצא פרסי. במשפחה ארבעה בנים וארבע בנות, והאינטריגות המשפחתיות נחגגות ונכפלות בקשר שבין כל אח ואחות. אל שולחן המבוגרים מגיעה אדלה בת ה-18 הישר מהפנימייה, צולעת, כמעט עיוורת ויתומה. היא מועמדת להיות אשתו של האח הצעיר מבין כולם, הדוד משה, בן 38 וגם כן נכה. במהלך הערב המשפחה מתייחסת אליה מעט, ומבעלה העתידי היא קולטת בעיקר את העיניים. שנים לאחר מכן היא תתאר בפני מיכה את חשיבות הרגע הראשון, עומדת לבדה וספוגה מהגשם, מול משפחה חזקה המתעלמת מנוכחותה:

"אבל ראית את המשפחה בפגישה הראשונה."

"בטח, הדוד שלך יוסף לא סבל אותי מהרגע הראשון."

"לא רק הוא, כמעט כל הנשים היו נגדך."

"לנשים במשפחה שלך אין כוח. ישבו עם הגברים כאילו מתחשבים בדעתן. אבל בדברים החשובים רק הגברים קובעים."

"ראית את זה?"

"ראיתי הכל."

"מהערב הראשון ההוא בגשם?"

"בטח."

"אז למה הסכמת להיכנס למשפחה?"

"כי הייתי חייבת. וחוץ מזה, אמא שלי באה לי בחלום. וראיתי את העיניים של הדוד משה שלך."

"מה ראית?"

"שיהיה בסדר איתו."

"ראית שתוכלי לעשות איתו מה שאת רוצה?"

"אבל באהבה," לא נענתה לציפייתי לחייך. "ראיתי שיש אצלו רצון לאהבה".

(עמ׳ 108-109)

דיאלוג זה, שמתרחש שנים לאחר אותו אירוע מכונן, מכיל בתוכו אינטואיציה שכולנו מרגישים מפעם לפעם. במיוחד בעת היכרות עם מישהו חדש, ואולי בטבילה הראשונה בבריכה המשפחתית של המשפחה המיועדת לקבל אותנו לחיקה.

אדלה לא מצליחה לייצר קשר קרוב או אוהב עם המשפחה של משה, אך הם כן יתחתנו וינהלו חיים יחד. אלו יהיו חיים של טרור משפחתי מכוון ורווי משקעים. את הסימפתיה הגבוהה לסיטואציה הבלתי אפשרית אליה נכנסת אדלה, מעוררת דווקא החשיפה לדינמיקה המשפחתית המתוארת בסיפור. בישראל של היום, מגיעים רובנו ממשפחות מרובות ילדים וצאצאים. הקשר למשפחה המורחבת הוא סבוך ורגיש ולעיתים, ממש כפי שאדלה אמרה, הגברים מחליטים ולא הנשים. אצל המשפחה יש חוקים כתובים ובלתי כתובים שיש צורך לציית להם. יש היררכיה, יש מנהגים ויש את מה שנראה מהעין ומה שסמוי מהעין.

בעת הקריאה, אפשר להבין את ממדו הרגשי של הבור שאליו אדלה נכנסה, ומשום כך ניתן עוד יותר להעריץ ולעודד את הדרך שהיא לקחה בהתמודדות המשפחתית לאורך חייה, כפי שהיא מתארת בפני מיכה בחלק השני של הסיפור, כשהיא אדל וכבר לא אדלה, לאחר עשרים שנה בהן נהפכה להיות האישה שנועדה להיות.

ואילו בדיוק באותו לילה נרקם הקשר שבין מיכה לאדלה. הוא, בתור ילד, היה יכול להתקרב אל אדלה ולהציע לה שקדים מצופים. מיכה ניגש אל אדלה, בוחן את עיניה, וטוען שמתחת למשקפיים יש לה עיניים נורא יפות. מרגע זה הופך מיכה, הצעיר מאדלה בפחות מעשר שנים, לאיש סודה בקרב המשפחה. בין ערב זה לחתונה עוברת יותר משנה, כאשר בתקופה זו מנסה המשפחה להפריד בין משה ואדלה ולמצוא לו שידוך אחר, הולם יותר מבחינתם. אולם מהרגע הראשון בו מציבה אדלה תנאים, ודורשת להיפגש עם משה לבד, הפור נופל והגורל מתייצב לעבודה.

היו אלו גם העיניים, או אולי חוסר המשקפיים, שבהם מבחין מיכה בתור אדם בוגר בפגישה המחודשת. בחלק השני של הספר, לאחר שמיכה עובר ללוס אנג'לס והופך לאמריקאי מן המניין, הוא חוזר לישראל רק למספר ימים, לטובת בקשתה של אדלה שיבוא לשמוע ולהשמיע את סיפורה בתור סופר צללים. הוא שם לב מיד שאדלה ללא משקפיים. היא דואגת להודיע לו שתוך כדי ההתקדמות העסקית שלה, עברה ניתוח לייזר ושכעת היא גם נועלת נעליים מתקנות לרגלה הקצרה. מיכה מבין מיד שהסיפור שממנו התנתק במשך שנים, ממרחק של יבשות ואוקיאנוס, עומד להתגלות בפניו. בתור סופר צללים, הוא מבין את החשיבות של הרגעים האלו:

"אני מכיר את הרגע הזה היטב. לפעמים הוא קורה במפגש הראשון ולעתים נדרשות פגישות רבות, שיחות ארוכות של הליכה מהוססת בתוך אפלה עד שלפתע משהו מתבהר לי. עכשיו אני מתעכב, יודע שאם אשב ואמתין, מכאן ינבעו דברים והנה הם כבר מתחילים להתנסח בלשון מקבילה, זאת שפת הספר שאכתוב. קרה שתהיתי גם שנים רבות לאחר שספר נכתב והודפס מה היה בדיוק הדבר בהבעתם של האנשים המספרים לי את סיפורם שבדיעבד התחוור לי כנקודת הדופק של חייהם." (עמוד 114)

בתור מספר, חודר מיכה לעומק, מסנן את הפרטים ושוקל אותם במשקל משפחתי ואישי. מצד אחד הוא רוצה לדעת מה קרה לאישה הזאת, שדרכיהם הצטלבו ברגע מכונן אחד ואז התרחקו. מצד שני הוא מנסה להבין מה היה תפקידו האישי בתוך סיפור חייה של אדלה. איזו השפעה היו לו על חייה שלה? מדוע דברים מסוימים היא מוסרת ככה ודברים אחרים בצורה שונה? מיכה מתגלה כבלש בסיפור חייו שלו, תוהה מה פרוש לפניו ומה הוא צריך לנחש. על אף שנקרא לישראל על פי בקשתה של אדלה לכתוב את הסיפור שלה, הוא מוצא את עצמו כותב גם את הסיפור האישי שלו. כך מציג הספר מהלך ארס-פרוזאי; של סופר צללים היוצר את יצירת חייו בעצמו, מתוך תפקידו הלא וודאי והמבלבל בחייה של אשת דודו.

ליברכט משתמשת בתודעה של מיכה, הבוחן בעיקר את חייו שלו אל מול חייה של אדלה, כדי לחדד את האמת של התעלומה. השורה התחתונה, בצורה נהדרת, אינה נאמרת אף פעם באופן ישיר. הנרטיב מתחיל ונגמר ברגע העיבוד של מיכה את הסיפור במטוס, בדרכו הביתה לאמריקה. החזרה אל הרגע הזה ממקמת כל חלק מהסיפור בתווך בין הפגישה הראשונה של אדלה ומיכה לרגע שבו הוא מחליט לתעד אותו במילים כתובות. הסיבה והתוצאה נמשכות קדימה ואחורה ומציעות שאי אפשר לדעת מתי סיפור מתחיל ונגמר, והאם בכלל.

ההימצאות באותו רגע מעגלי מזכירה לקורא עד כמה סיפורים אישיים ומשפחתיים הם עניין נצחי. ומעבר לכך, מזכירה שאדם יכול להיות אבוד בסיפור חייו האישי ועם זאת עדיין לקבוע ולחתום אותו דרך מעשה היצירה. מיכה לבדו מהווה הגורם המקשר, המחבר, המפרש והמתעד של הסיפור. ובדרכו שלו, תחת ידה המכוונת של המחברת, הוא מצייר תעלומה משפחתית, אישית, ישראלית, חותכת וחדה, שלא מפחדת מהאמת ומהאופן שבו היא יוצאת אל העולם. אמת המסתתרת תחת נרטיב מספק וקולח, שאותה אפשר לחוות אפילו בערב אחד.

״השושבין״ מאת סביון ליברכט. מו״ל: כתר, 2020. מס׳ עמודים: 188. תמונה ראשית: כריכת הספר