תחרות הסיפור הקצר של הארץ: שיר הלל למקום השני

שנת 2004 בתרבות הישראלית היא השנה שבה הפסקנו להאמין במקום הראשון. זה קרה בגמר כוכב נולד 2, תוכנית הריאליטי שהביאה לתודעה הרבה מן האומנים בזירה המוסיקלית. צביקה הדר הכריז על הראל מויאל כמנצח בתיאור שהביא לתחיית המושג "מהפך", ורבים נותרו המומים לנוכח העובדה שהראל סקעת, המתמודד הבולט של העונה וזה שניצחונו היה מובטח, הגיע למקום השני. זו הייתה הפעם הראשונה שהתבהר כי הבחירה במקום הראשון יכולה להיות מוטלת בספק, שאולי יש סיכוי שהוא אינו מוגש נקי, אלא מהול באג'נדה שמתאימה לענייני השעה, פוליטיקת הזהויות ותופעות הלוואי שלה: לוחם אחרי שחרור, חזרה בשאלה, חזרה בתשובה, יוצא פריפריה. זה לא בהכרח שהאג׳נדה תמיד מזהמת את הזכיה במקום הראשון, אלא שישנן גם זכיות שבהן היא לא משתלטת על הסיפור שאותו אומן או אותה יצירה מספרים. מאז 2004, נוצרה התחושה שקידוש זהות האמן או הבחירה בזכיות שיקדמו את האג׳נדה הפכו לברירת המחדל, כאשר הכישרון או היצירה נשכחו מאחור. הבחירה הזו חלחלה אל תחרויות נוספות בתחומים שונים בתרבות, ביניהן גם בספרות.

עם פרסום זוכי תחרות הסיפור הקצר של הארץ לשנת תש״ף, החלטתי למען ההגינות הבסיסית לקרוא את הסיפור הקצר שזכה במקום הראשון, "רק תגידי שתי מילים" שכתבה ליאת רוזן פליישר. הסיפור מציג סיטואציה של טקס "חליצה" בבית דין רבני, טקס יהודי עתיק הקשור במצוות הייבום. על פי ההלכה היהודית, אישה שבעלה נפטר ואין להם ילדים מצווה להינשא לקרוב שלו מדרגה ראשונה ובכך להקים את שמו. האישה בסיפור מוקפת בגברים ומתבקשת לעשות את אשר הם דורשים ממנה ללא התייחסות למצבה הנפשי. האמת היא שאני לא יכולה לומר שהסיפור אינו מספיק טוב או ראוי אבל תוך כדי קריאה הרגשתי שאני רוצה שהוא ייגמר, בעיקר משום שהוא זועק יותר את העמדות הפטריארכליות שבהן הוא הגיע לטפל ומזניח את מלאכתו לספר סיפור.

כשקראתי את הסיפור שזכה במקום השני, "תרגיל הקרקע של עוזרת הבית" שכתבה חגית ברונסקי, הרגשתי שאני עושה ספונג'ה עם ביונסה ברקע, להעלאת מפלס ההעצמה שהיא לאו דווקא נשית אלא יותר שירת הלל לכישלון. למעשה הסיפור הוא הודאה בכישלון הג'ינגול המוערך בין אימהות לקריירה, קבלה מוחלטת של ההישארות בחולצה מוכתמת והעובדה שלא מצאת מתי לחפוף את השיער.

ברונסקי מספרת לנו את סיפורה של אישה אחרי לידה, אשר קורסת תחת הלחץ הלגיטימי של חוסר שינה, הנקה והורמונים שמתחתם מבעבע הדיכאון על אובדן החיים שהיו קודם לכן. נושא המעטר את ה-"סטורים" המשובחים ביותר באינסטגרם, הגוררים אלפי תגובות אוהדות וחיבוקים. המספרת מבקשת עזרה מאמה ומקובל לחשוב שהאם היא זו שאמורה לחבק ולעטוף ברגעים הקשים האלה, אך למעשה היא מעדיפה להקריב למשימה את אירנה, עוזרת הבית שלה. הבחירה לספר זאת אינה מקרית, ברונסקי נוגעת בנקודה מעניינת בסיפורה הקצר. אנחנו לא בהכרח זקוקים לאדם שיהנהן בחמלה כלפי תחושת הכישלון האישית שלנו אבל לא בטוח שיוכל באמת להזדהות, אלא למישהו שייתן לנו את הביטחון לחיות לצד התחושה הזו ויקפל איתנו כביסה.

מלבד דמות המספרת, ברונסקי הצליחה לייצר דמות נוספת מורכבת ונפלאה המוגשת על מצע הכאב שלה, אירנה. התקשורת איתה מאופיינת במעט מאוד מילים, המאדירות את דמותה לממדים של גורו ששותק, מהנהן ובו זמנית מציל את חייך מאבדון. לכאורה אירנה מגלמת את האישה הבלבוסטה המצליחה לנהל חיי משפחה וקריירה ושבעברה ברוסיה היא הייתה מתעמלת אמנותית, זו שלנוכחותה קל מאוד להרגיש כישלון, אך למעשה היא אינה מעוררת אי נוחות ולו לרגע אחד. ברונוסקי בוראת מרחב חדש של אינטראקציה, בין הציפיות למציאות הממשית כאסטרטגיית התמודדות לבין הקושי שלא להיות מקום ראשון בפסגת הציפיות ממך.

"מה יהיה אירנה?" לחשתי, "מה יהיה?" דמותה מתערפלת מולי כשדמעות עכורות של איפור זולגות על פני ותחושת אימה מקפיאה מתפתלת בתוכי. ואז, רגע לפני שחולשת השרירים הכריעה אותי, וכבר הייתי מוכנה לקרוס אל תוך עילפון הרגשתי שאני מתרוממת באוויר. שתי כפות ידיים נחושות ננעצו באחורי והניפו אותי. שניות לאחר מכן השקפתי מלמעלה על התספורת הקצרה של אירנה ושמעתי את קולה מצווה עלי: "למתוח ידיים לצדדים! למתוח חזק! כמו ישו!" אירנה החלה מסתובבת במקום, אני לפותה בזרועותיה, מסתחררת ביחד אתה."

במהלך הקריאה נזכרתי בסרט "ואז הגיעה טלי" מ-2018. מרלו, הדמות הראשית, שוכרת את שירותיה של טלי, אומנת לילה שתאפשר לה לישון אחרי שהיא קורסת נפשית ופיזית. במהלך הסרט הנוכחות של טלי מחזירה למרלו את השגרה ובעיקר את החשק לחיות, עד שבסופו של דבר היא מתפקדת לחלוטין ואינה נזקקת לה יותר. בניגוד לכך ברונסקי, בסיפורה, לא מעבירה את דמות המספרת תהליך. לא מפאת העובדה שמדובר בסיפור קצר, אלא כי אין לכך פתרון ממשי שבו אישה לא תרגיש כישלון על הדרישות החברתיות ממנה. היא יוצרת מרחב חדש שבו אפשר לעצום את העיניים לכמה דקות, לתת לחוסר הסיפוק מכך שלא הצלחת להיות הכי טובה לצוף מבלי להילחם ופשוט לספר את הסיפור שלך.

צילום תמונה ראשית: אלי דסה