• יואב גלבוע

משחקי זיכרון של חוסר - ״תגיד לי עוד״ מאת ורדה אליעזר

ספר השירים השלישי של המשוררת ורדה אליעזר, ״תגיד לי עוד״, לא מבקש להמציא שירה חדשה וודאי שלא לערער על הקיימת, כי אם להיאחז בה, להשתמש בה, וזאת במטרה לבחון את מנעד הזמן ויכולת הזיכרון. השימוש בשירה ככלי לניתוח עצמי הוא לא מהלך חדש בשירה העברית, אך כמו שירתה של אליעזר, הוא גם לא דורש חידושים, ההפך, הוא ניזון מהקיים. שירי הספר מבקשים תחילה להביט אל העבר, ולגלות בו, באמצעות השירה, את האמת ואת השקר.


מסע החקירה של המשוררת מסתיים בתשובה צפויה אם כי לא מאכזבת – הזיכרון כמו המציאות, הוא לא שחור ולבן, והאמת והשקר פועלים בו כמקשה אחת. אולם כוחו של השקר יותר חזק, לטוב ולרע, והיכולת להגיע אליו גובה מחיר, בעיקר נפשי. כך למשל כותבת אליעזר בשיר ״משק כנפיים״ המופיע בעמוד 81: ״צְלִילָיו שֶׁל הַחֹפֶשׁ שָׁזְרוּ מַאֲרָג מִתְנַגֵּן / אֶל עֵבֶר הָאֹפֶק הַמַּתְכִיל אֶת שָׁמָיו // עֹמֶק מַבָּט הִסְעִיר נִימֵי לֵב / מְרַגֵּשׁ עִנּוּגִים לְפֶרֶץ דִּמְיוֹנוֹת // דַּבֵּר מְהַפְּנֵט דַּבֵּר מִלּוֹתֶיךָ / אַפְשֵׁר לְכַנְפֵי הָרוּחַ לָשׁוּב וְלִדְאוֹת״.


שיר זה כמו שירים רבים בספר, מנצל את השפה העברית בחלוקתה הדיכוטומית למינים, ופונה ספק לזיכרון (שם עצם, זכר) וספק לְאָהוּב. תכונה זאת, היא המכוננת את ספר שיריה של אליעזר כייחודי ומביא לכדי מיצוי את השימוש בשירה ככלי לחקירה עצמית; ובאותה הנשימה גם הופך את שירי הספר, כמכלול, לאוניברסליים. המרדף אחר העבר מתהווה עוד בתחילת הספר, טרם היפרדות המושגים ״זיכרון״ ו״אהוב״ לשני מושאי מבט שונים. השיר ״עת שהיית״ שבעמוד 16, מעלה על נס את הטלת הספק בעבר, או שמא בקיומו של האהוב.


עת שהיית

וְאִם סְבִיבִי קִירוֹת מְפֹאָרִים

הֶהָיִיתָ שָׁם אִתִּי,

וְאִם לִי מַטְבְּעוֹת זָהָב לָרֹב

הֶהָיִיתָ שָׁם לֶאֱהֹב,

וְאִם לְעֶבְרִי מַבְּטֵי אֲחֵרִים

הֶהָיִיתָ שָׁם לְחַבֵּק,

וְעִם הַדְּמָעוֹת הַמְּצִיפוֹת אֶת יָמַי

הַתְּהִיָּה שׁוּב וְיָשׁוּבוּ חַיַּי?


למעשה, אליעזר מלמדת אותנו, הקוראים, כי אהוב שמקומו הבלתי נמנע הוא בעבר (בין אם בשל פרידה או חלילה מוות), הוא־הוא הפחד מתעתועי הזיכרון, כמו גם איבודו. בשירי הספר הראשונים, ורדה אליעזר מתעמתת עם יכולת הזיכרון האנושית ובתוכה הפחד מלשכוח את האהוב שהיה.


מתוך (עמוד 15)

לְפֶתַע נָגְעוּ יָדֶיךָ

מְעַרְסְלוֹת

כְּמוֹ בָּאתָ לְהָגֵן

מִפְּנֵי הַלֹּא מוּבָן אַךְ יָדוּעַ

וְרַק פָּנֶיךָ נוֹתְרוּ מְחוּקוֹת

כִּפְנֵי סֶלַע

שֶׁנִּשְׁחֲקוּ בּוֹ שְׁנוֹתָיו

וְנוֹתַרְתָּ עָלוּם.


איבוד הזיכרון – קרי שכחת האהוב – מתגלה בשירתה של אליעזר לא רק כפחד גרידא. לעתים הוא גם עולה כיכולת שיש בה מזור ואף תנאי ממשי והכרחי לקיום אורח חיים שפוי. תופעה זאת עולה לא אחת בשיריה של אליעזר ומצטיירת כניסיון לבצע מניפולציה על הזיכרון כמו מבקשת שיהיה ״תכנית לבקשתך״. כך למשל עולה בשיר ״עד כלות״ שבעמוד 18:


רָחֵל שׁוֹרְרָה שֶׁתִּזָּכֵר עַד אַחֲרוֹן יָמֶיהָ.

בְּמִלּוֹתֶיהָ אָמְרָה שֶׁתְּחַכֶּה לְךָ עַד כְּלוֹת.

אֲבָל אַתָּה, כֵּן אַתָּה, אַל תִּכָּנֵס עוֹד אֶל

חֲלוֹמוֹתֶיהָ שֶׁל זוֹ הַמְּנַסָּה כָּאן לִחְיוֹת.


ועדיין יש לזכור כי בספר שירה אנו עוסקים, שמטבעה אין בה החלטות נחרצות או נרטיב אשר מחויב לעצמו. קסמה של השירה, כפי שמשוררים רבים מעידים, הוא בתפיסת הרגע החולף תוך זיקה כמה שיותר קרובה לאנושיות. על כן, אנושיים שכמותנו, לא אחת אנו נעים בקשת רחבה של רגשות ותחושות, הגם אם הן סותרות ובלתי עקביות. ואכן, ככל שהספר מתקדם, כך המערבולת הרגשית נעשית סוערת וגועשת, והמשוררת נעה בין חלום למציאות ובין חלום בהקיץ למציאות המוטלת בספק. בתוך כך, גם היתרונות והחסרונות של מצב כזה או אחר, נעשים נזילים ונטולי אמירה נחרצת. כך למשל בשיר ״כשנרדמנו״ שבעמוד 64:


וְיָדֶיךָ עָטְפוּ מְהַדְּקוֹת אֵלֶיךָ

כְּמַעֲשֶׂה שָׁלֵם.

חָלַמְנוּ

אֵיךְ מֵאִיר לָנוּ הַבֹּקֶר הַבָּא

כְּמַעֲשֶׂה קֶסֶם.

וְחָיִינוּ

בְּמַסֶּכֶת הַחַיִּים הַנֶּחְלֶמֶת

כְּמַעֲשֶׂה חֶלֶם

וּכְלָל לֹא הָיִינוּ.


בעולם הספרותי של ימינו, נוטה ביקורת השירה לרדוף אחר חידושים ולאתר אותם, לעתים עד כדי אילוץ, במשוררים בעלי שם או לכל הפחות ״מקורבים לצלחת״. על כן, רבים מהמשוררים הפועלים כיום שוכחים במרוצם הפזיז לחדשנות לעצור רגע ולבחון את הקיים, את שהיה. לעתים קל לשכוח שגם בית מפואר צריך להכיר היטב את הקרקע שעליה הוא נבנה ולהתאים עצמו אליה.


למול זאת, היופי העולה משירתה של אליעזר בא לידי ביטוי בעיקר במכלול – כספר שירה הנקרא מתחילתו ועד סופו. יש בכך דווקא היבט אירוני בהקשר של מלחמת הזיכרון אשר עומדת במרכז הספר. שהרי כפי שהזיכרון הופך לשלם בהיותו מורכב מאמת ושקר – ממציאות־שיכחה־מניפולציה – כך גם שירתה של אליעזר, בספרה זה, הופכת לשלמה עת שהשירים מאורגנים יחד לכדי מארג שלם מכריכה ועד כריכה. לפיכך, ספר השירים ״תגיד לי עוד״ הוא ספר שירה במלוא מובן המילה – לטוב ולרע. קשה לדעת אם כל אחד משירי הספר יצליח לעמוד בפני עצמו ובמלוא כוחו בצורה עצמאית, ללא תלות בשירים שלפניו וללא תלות בשירים שאחריו. על כך, יעיד רק הקורא.

אשקוט (עמוד 89)

סָעַרְתָּ אֵלַי

וּבָאָה הָרוּחַ וְסָחֲפָה

אֶל הַיָּם לְסַפֵּר

וְאֶתְכַּנֵּס אֶל בֵּין הַגַּלִּים

עַד שִׁכְחָה

וְגַלָּיו יַכּוּ בְּפָנַי וּבְגַבִּי

לְהָנִיעַ אֶל הֶחָרָבָה

וְאָבוֹא וְאֶהְיֶה וְלֹא

״תגיד לי עוד״ מאת ורדה אליעזר, הוצאת ״עמדה״, 2021, 101 עמודים.


94 צפיות