לקרוא ולהעריץ: יומן קריאה על ״ממה עשוי התפוח״

אף פעם לא חשבתי שיש לי תכונות אופי של מעריצה שרופה, גרופית, אם תרצו. תפסתי הערצה עיוורת כהתנהגות שמקורה בחוסר ביטחון עצמי, המושלך על גיבור כדי למלא חלל מסוים. כשאני קוראת ספרים, אני אוהבת לבחור האם ללמוד על חייהם של הסופר/ת או המשורר/ת, להחליט בעצמי עד כמה המידע הזה ישפיע על הקריאה שלי. אחרי שקראתי את ״ממה עשוי התפוח״, ספר ראיונות של שירה חדד עם עמוס עוז, הבנתי לראשונה שגם אני יכולה להיות קצת גרופית.

כידוע, עמוס עוז הוא אחד מהסופרים המוערכים והאהובים ביותר בישראל וגם בעולם. מהסיפורים בספר ״ארצות התן״ שיצא לאור ב-1965 ועד שלושת המסות שב-״שלום לקנאים״ מ-2017, הספיק עוז לכתוב יותר משלושים ספרים; רומנים, מסות ומאמרים. לאורך חייו העריכו וביקרו אותו בהתאם לתנודות בזרמים הפוליטיים והתרבותיים בארץ. עד כה קראתי רק כמה מהרומנים והסיפורים של עוז ואני מוצאת את הסיפורת שלו מהפנטת. הקריאה של הראיונות איתו הייתה מבחינתי חוויה ספרותית חדשה ומרתקת, ובעצם הצצה לראש היוצר ולא רק ליד הכותבת שבה הספקתי כבר להתאהב.

בספר חדד שואלת את עוז על חיי הכתיבה, על החיים האישיים שלו בקיבוץ חולדה ובערד, על יחסו לנשים, לשכנים, למבקרים ולילדים ועל ההבדל בין החיים בשנות החמישים והחיים היום. הספר יצא לאור במאי 2018, שבעה חודשים לפני מותו, הוא חולק לשישה חלקים, לשאלות בנושאים שונים ונערך מתוך עשרות שעות של הקלטות. השיחה התקיימה בבירור מתוך כימיה בין המראיינת למרואיין, עוז, בעת זקנתו, לאחר חיים שלמים של כתיבה והסתכלות על העולם.

בראיונות עם יוצרים בולטות שאלות בעלות אופי מסוים. חדד מתחילה את הספר עם השאלה: ״מה מניע את היד הכותבת שלך?״, שאלת מניע והשראה שעולה לרוב במפגשים עם יוצרים. עוז עונה באנקדוטה קצרה מנערותו על לב חרוט על עץ, ועליו שמות חרוטים: גדי ורותי. הוא טוען שגדי חרט את הלב ולא רותי, כי הוא ידע שהאהבה מתישהו תעבור. ו״זה דומה מאוד לדחף לספר סיפורים. לכתוב סיפורים: להציל משהו מציפורני הזמן והחשכה״. בתור כותבת אני מתחברת לתפיסה הרומנטית הזו של יצר היצירה. בהמשך, שואלת חדד את עוז האם הוא אי פעם ניסה לכתוב על מלחמות, מכיוון שידעה שהשתתף בהן. הוא עונה לה כך: ״כן, ניסיתי לספר על זה...לא הצלחתי בשום אופן. אפילו לא לעצמי. אחת הסיבות היא שהזיכרון הכי חד שלי משדות הקרב הוא הריחות. הריחות לא עוברים. לא בספרות ולא בקולנוע... ובלי הריח זה פשוט לא זה.״ נדהמתי עד כמה הקביעה הזו ברורה מאליה ועם זאת, לא חשבתי עליה לפני.

מתוך ההסתכלות הזאת של עוז אחורה על כתיבתו, התעניינתי לקרוא ראיון אשר נערך שלושים שנה לפני. ראיונה של הלית ישורון שפורסם בכתב העת ״חדרים״, ובספרה ״איך עשית את זה״. בראיון זה השיב עוז בצורה מעט שונה על אותן שאלות טיפוסיות, ואפילו גם אז דיבר על ריח וספרים: ״יש מעט מילים לריח בעברית. איך לתאר ריח? אני חופר, אני הופך, בסוף אני מתפשר.״ מעניין הוא גם נושא ההתפשרות בנוגע לכתיבה שעליו מדבר עוז עם חדד: ״כשחזרתי הביתה הבנתי שאני צריך להתפשר. שזה לא יהיה כמו שאני רוצה״ אהבתי לראות שגם בהבדל של שלושים שנה יש לעוז רעיונות על כתיבה שהגרעין מאחוריהם זהה, אבל הפיתוח שלהם וצורת ההסתכלות שלו עליהם מתחדדת ויכולה להשתנות.

בשאלותיה, חדד מצליחה לזקק את האהבה של עוז לספרות. בתור סטודנטית לספרות מעסיקה אותי השאלה מה אני אוהבת בספרות, מה אני אוהבת לכתוב ולקרוא ולמה בכלל? התשובה של עוז נוגעת מבחינתי לעיקר, הוא מצליח להגיע לאמת של הספרות שאותה אני מחפשת בכתיבה ובקריאה שלי.

'הוראת הספרות בעשורים האחרונים הופכת לא פעם להוראת פוליטיקה של מיעוטים, או לימודי מגדר, או נרטיבים אלטרנטיביים מול נרטיב הגמוני – בעצם בהרבה מקומות מלמדים היום מעין סוציולוגיה באמצעות ספרות... אבל בקריאת יצירה טובה, המטמון הוא לא במעמקיה של איזו כספת שצריכים "לפצח" אותה. המטמון הוא בכל מקום: במילה בודדת. בצירוף מילים. בפיסוק. בניגון. בחזרות. בכל מקום. ובעיקר אולי דווקא ברווחים שבין המילים או בין המשפטים או בין הפרקים.'

מרגש אותי שעוז מאמין בספרות בתור ערך עליון מעבר לכל שיטה שמלמדת אותה. הוא חיפש אחר יחידת הבסיס הקטנה ביותר שאפשר לקרוא לה ספרות, ואותה הפך לעשרות רומנים פואטיים ומצליחים. אם יצא לכם לקרוא את הפרוזה שלו ולזהות דמויות נוגעות ללב שמרגישות אמיתיות, דמויות שהוא מעורר לחיים ומדבר עליהן בראיון בתור יישות בפני עצמה, אז תוכלו גם בראיונות הללו להבחין במחשבה המיוחדת שמתייחסת לדמויות בתור אהובות גדולות. אני מאמינה שבפרוזה של עוז ישנה את האמת הספרותית הזו, ובקריאה של ״ממה עשוי התפוח?״ תוכלו להבין איך יוצר ורואה האדם הזה את האמת של הספרות בכל חלק מכתיבתו ומחייו.

״ממה עשוי התפוח?״ מאת עמוס עוז, שירה חדד. מו״ל: כתר, 2018. מס׳ עמודים: 173. תמונה ראשית: William Hooker - 1800