לפעמים, החיפזון אינו מן השטן - על ״המסע אל לב התהום״ של הגר ינאי

מה קורה כשסופר מואס בעולם שיצר ומנסה להימנע מלסיים את יצירתו המוצלחת? כאשר משקל המעריצים, ובטח ובטח משקל הלחץ הכלכלי של ההוצאה לאור ולמעשה, משקל העולם כולו לוחץ על היוצר להמשיך ולסיים את מלאכתו? יכול להיות שבמקרים מסוימים, לדוגמא כמו בזה של "שיר של אש וקרח" מאת ג'ורג ר' ר' מרטין, יתגלה כי ישנן יצירות שלקיחת הזמן לסיימן היא דבר חיובי. אך בהרבה מקרים, הזמן שעובר מעצים את הלחץ על היוצר והוא הופך לקשה מנשוא, מה שמוביל לדחייה נוספת של כתיבת היצירה, או לחילופין, פרסום יצירה שאינה "אפויה" לגמרי, שמובילה לאכזבה של הקוראים, שהציפיות שלהם התבשלו במשך זמן רב.

במקרה של סדרת הפנטזיה "הלוויתן מבבל" מאת הגר ינאי, הספר האחרון בטרילוגיה, ״המסע אל לב התהום" מגיע כמעט לאחר עשור מיציאת הספר הקודם בסדרה שיצא ב-2008. אז, הוא זכה בפרס גפן (כמו קודמו, ״הלוויתן מבבל״) ורכש לו קהל מעריצים לא מבוטל, רבים מהם צעירים, שנסחפו בעולם הייחודי, הכה חי, יצרי ומיני שינאי בראה. "המסע אל לב התהום" מהווה סיום לטרילוגיה, אך לא הסיום שאני, ואולי רבים שעקבו אחרי הסדרה, קיוו לו. אולי אין באמת דרך לסיים ספר שכה ציפו לו בצורה שתעמוד בציפיות שנבנו במשך כמעט עשור. אולי זה מעגל של ציפייה בלתי אפשרית יחד עם לחץ מתגבר ככל שהזמן עובר, שחורץ את דינן של יצירות במעמד זה, להתגלות כפחות מוצלחות?

״המסע אל לב התהום״ חוזר אל העולם המהפנט שבראה ינאי, אשר מבוסס על המיתולוגיה המסופטמית, ובמרכזה בבל. בבבל בראה ינאי את היקום אחד מני רבים, שנמצאים במארג "המים שבין העולמות" בו עיקר העלילה מתרחשת. זהו עולם של שדים, אנשים, אלים, קסמים וטכנולוגיה עתידנית, כזאת שבעולמנו המציאותי, החוץ ספרי, לא מומשו מפאת שיקולי תקציב והגיון (למשל, ספינה עצומה העשויה מקרח ונסורת). זהו עולם שמקצין את מאווי האדם, לטוב ולרע, עולם שהרוע, האכזריות והאלימות נוכחים בו, ברחבי היקומים הרבים שהמים בין העולמות מפרידים ביניהם. אך זהו גם עולם של תקווה, כמו סיפורי פנטזיה רבים, עולם שבו הרוע יכול ללבוש פנים ברורות, שניתן להיאבק בהן, והטוב יכול להיות מיוצג על ידי דמויות קורנות, גם אם בעולם זה. דמויות הנערים, שהם לעתים אכזריים בדיוק כמו השלטון הטוטליטרי של בבל שבו הגיבורים נלחמים בעזרת שדים, שסובלים יותר מכולם תחת שלטונה של בבל, לאחר נטישתה של אמם, התהום בעקבות הפסד במלחמה עתיקת יומין.

העלילה ממשיכה בדיוק מהיכן שנגמר הספר הקודם: בגילוי המרעיש של יונתן מרגוליס, הדמות הראשית, על מהות הצל שלו - הלוויתן יצור דמוי קאת'ולו - שביכולתו להשמיד לא רק עולם אחד, כי אם את כל העולמות, וש"המים" ביניהם, המרחב שמכיל את כלל היקומים והקיום, הן לא יותר מבריכה בשבילו לשכשך בה. בה בעת, אלה מרגוליס, אחותו של יונתן, מתמודדת עם המחיר הכבד ששילמה על הבחירות שלה בכרך הקודם. ראשית על ניסיונה לשנות את מינה לגבר בעזרת כישוף של בת לילית, ניסיון שנעשה מתוך אהבה עזה להילל בן שחר, מנהיג המרד כנגד בבל. ניסיון שאינו צולח ומותיר אותה מבולבלת מגדרית וזהותית. שנית, החלטתה להמר במשחק קוביות עם מלך השדים על עתידה וגורלה האפשריים. הימור זה הותיר את גורלה עם אפשרות אחת ויחידה, לאחר שהאופציות לעתידה נאכלו על ידי השד בעל פני הקרביים.

הבעיה שלי עם ״המסע אל לב התהום״ היא התחושה שינאי בחרה להתעסק במה שמרגיש בתחילה, בהתאם לרושם מסוף הספר הקודם, עניין מאוד שולי בעלילה שהקורא מרגיש שההתעסקות בו תהיה קצרה. אך למעשה, מתברר לו כי העניין השולי הוא עיקר הספר: ירידתם של יונתן וחברו השד פזוזו אל לב התהום, מקום הולדתם של השדים, המתגלה כמעין מיקרו עולם של בוץ וכיעור (כיאה לשדים הגרוטסקיים ביצירה).

לב התהום מספק זווית ביזארית על השדים ביצירה, קומדיית סלפסטיק של שדים, בדמות תנינים ותרנגולות אדם ושאר שילובים מעניינים. ההרפתקה השולית כביכול הופכת להיות גזע חסר צורה של העלילה. יתרה מכך, השדים המגוחכים שמהווים אתנחתא קומית הוא טריק ידוע מכבר בספרים הקודמים ביצירה. אולם, בכרך זה האספקט הקומי של העולם תופס חלק נכבד מאוד בעלילה. מה גם, שינאי זנחה את ההסברים להגחכת השדים מגוחכים ביצירה, ולא רק זאת, כהרף עין זנחה גם את הצד השני של קיומם, כיצורי אפלה ומפלצות מהסיוטים הגרועים ביותר של האנושות. כך, הדיון המעניין במניעי בבל לשמירתם במצב חלש, הופך עקר.

מאותן הסיבות נדחקים גם קווי העלילה של אלה ושל נין, קווים שגם בגיל צעיר מצאתי אותם מעניינים ומרתקים הרבה יותר. קווי עלילה אלה, שהתרחקו דווקא מהמוטיבים של סוגת הפנטזיה, חתרו להציג זווית שונה ואף לנפץ חלק מהמוסכמות של הסוגה, מקבלים הרבה פחות במה בספר זה. חלקים מסוימים מהם, נפתרים כמו לאחר יד בסוף היצירה, ומותירים טעם מעט מאכזב בהתאם להבטחות של קווי עלילה אלה.

חלק אפשרי מהמחיר שינאי משלמת על העובדה שחיכתה עשור עד הוצאת ספר זה, הוא שקוראי הספרים בסדרת "הלוויתן מבבל" היו ילדים ונערים בעת יציאת הספרים הראשונים, קהל היעד של יצירות פנטזיה, שבמרבית הנוער משווקות כספרות לנוער. כעבור עשור, מעריצי וקוראי הספרים התבגרו. הקוראים שחיכו לספר השלישי בטרילוגיה שעברו את גיל הנעורים, אולי עבר זמנה של הסוגה מבחינתם והם פיתחו טעם אחר בספרים. האם הקורא המצפה ליצירה במשך עשור, עדיין נמצא שם, אי שם ב"מים שבין היצירות" כעבור כל השנים האלו? אולי. אך בהכרח נקודת המבט שלו השתנתה, ומה ששבה את ליבו לפני עשר שנים, אולי כבר לא נמצא בו כעת.

אולי הגר ינאי מאסה בעולם שיצרה, או שדבר מה הניא אותה מלכתוב את הספר המסיים בטרילוגיה במשך שנים. לא משנה מה הסיבה, נראה כי ינאי ניסתה לסגור קצוות עלילה בצורה מהירה ונחפזת כמה שיותר, תוך כדי שהיא האריכה קווי עלילה שנמרחים מעבר לנדרש. מה שמשאיר בלבול ותהיה אצל הקוראים, האם זהו באמת הסוף של העולם המרתק והסוחף שינאי בראה? אולי ינאי תכננה קנה מידה גדול הרבה יותר, של אפוס, מהטרילוגיה שלבסוף התממשה, וכרך הסיום הוא מעין ניסיון לסיים את הסיפור בצורה מוקדמת מהתכנון המקורי, מה שגורם ליצירה לסבול מבעיות.

ולמרות כל זאת, כל חלק נוסף מהעולם המדהים שיוצרת ינאי, הוא טקסט שלדעתי הוא חובה למי שחשקה נפשו בפנטזיה ישראלית, לא רק במוצא הסופר, אלא גם בנימים עצמם, של יצירת פנטזיה שמחוברת לשורשים ההיסטוריים והתרבותיים הישראלים והמזרח התיכונים. ולמרות כל הטענות שהצגתי פה, עדיין ל"מסע אל לב התהום" יש מה להציע בהמשך הרחבת העולם הייחודי הזה, והוא עדיין מכיל לא מעט רגעים מסמרי שיער וממכרים ואת הכתיבה הקולחת והאמינה של ינאי, שיכולה לייצר, נראה שבלי מאמץ, אמינות בדמויותיה, בין אם זה נער, נערה, או שדה רצחנית בת אלפי שנים, שכל עניינה הוא אהבה.

״המסע אל לב התהום (טרילוגיית הלווייתן מבבל 3)״ מאת הגר ינאי. מו״ל: מודן, 2017. מס׳ עמודים: 286.

תמונה ראשית: כריכת הספר.