תודעה שנשברת, לאן היא הולכת? - על "תנועת המטוטלת" מאת דוד ארסני שיינדרמן

"תנועת המטוטלת", ספר הביכורים של דוד ארסני שניידמן משנת 2020, פותח בהקדמה שמתחילה במשפט מהפנט ותופס: "מה שאין בנמצא יש להמציא, אמרו סוכני הסימולציה". ההקדמה ממשיכה ומתארת לקורא.ת את הסיטואציה האוטופית-דיסטופית בה נמצאים 500 התושבים של 'העמק הירוק', שנכלאים בין כותלי חומות גבוהות שנועדו כביכול להגנתם. העולם מחוץ לחומות הוא לא מה שהיה פעם, מחוץ לסימולציה נותרו רק מגפות ומלחמה אינסופית על משאבים, וכעת נשארו רק 'כדורי Z' שניטלים על ידי התושבים כל יום, ומייצרים במוחם שכחה תמידית וקיום סטטי ואדיש.

עלילת הספר היא דו"ח של סוכן ממשלתי שנכנס גם הוא לתוכנת הסימולציה של העמק הירוק, ומתעד את כישלון הניסוי ואת הידרדרותו לאורך ששת חודשי הפעילות לתוך כאוס וחברה דיסטופית מרתיעה. במרכז הספר עומדות שלוש דמויות; אברהם, יצחק וקובי, (ובכך מציב את שלושת האבות בעולם אוטופי-דיסטופי) שמתייחסות לקשר שלהן בתור 'טריאדה' - קשר משולש. מסביב קיימות דמויות נוספות שמסיטות את המבט מתסבוכת הקשר שהקורא.ת עלול.ה לא להבין את פשרה. החלק הראשון של הספר עוסק בעיקר בקשר המשולש ומתברר שהצלע המרכזית היא קובי, שאינו לוקח חלק בריבים חסרי המשמעות של אברהם ויצחק, שמתחרים בינם על תשומת ליבו של קובי ועל יכולת ההשפעה עליו בהתנהלות היומיומית. הסיבה לדחייה בין אברהם ויצחק לא מתבהרת בוודאות עד סוף הספר, פרט אולי לעניין של דחייה על בסיס אופי:

"יצחק חשב על שמירת סודות באופן גיאומטרי. חברותו עם קובי הייתה קו ישר. יצחק הוא המוען וקובי הנמען. עם קובי אפשר לחלוק, קובי ידע להאזין. [...] אבל אברהם סיבך את התמונה. הוא הפך אותם לטריאדה. איך אפשר לחלוק סודות במשולש? תהה יצחק. הרי במשולש ישנו קודקוד שתמיד נותר לבד, לא משנה כמה תסובב אותו". (עמ׳ 17-18)

הספר כתוב בצורה פוליפונית (ריבוי קולות), חוץ מהיצמדות לתודעה של אברהם, יצחק וקובי, אנו נחשפים גם לסיגלית, ל'בלוף', לשרה, לחנה ולדמויות נוספות. הסיפור מתחיל בנקודת ההתחלה של הסימולציה, והקורא.ת בפרקים הראשונים נחשפת בעיקר לקשר שבין השלושה, על חיי היומיום שלהם יחד, שמאופיינים (כראוי לסימולציה אוטופית) בחוסר משמעות וניסיונות היזכרות במה שהיה לפני. במידה מסוימת, הסיפור מרגיש כאילו הוא קורה כולו בנקודת זמן אחת, או אולי מחוץ לזמן, ממש בתוך תנועת המטוטלת של השעון. מצד אחד הדמויות חיות בתוך הסימולציה וכביכול מתקדמות בזמן ליניארי, מצד שני רוב האירועים שהן חוות מועברים כמקשה אחת, שמתרחשת במועד לא ברור, בעבר, בהווה או בעתיד. האדישות הזו כלפי הזמן מקשה על יצירת סיפור עם עלילה קוהרנטית, שבו ניתן להבין מתי קרה מה שקרה לדמות. כך הקורא.ת נמצא.ת בתוך מרחב מחוץ לזמן הרגיל, ואולי זו הייתה כוונת המחבר, כמחווה לז'אנר ולמשבר הקיומי שחוות הדמויות בספר.

ככל שהספר מתקדם, הקרקע מתחת לרגלי הדמויות (והקורא.ת) נסדקת יותר ויותר. הדמויות מתחילות לחוות התעוררות מהמצב הסטטי וחסר המשמעות של הסימולציה, הן כבר לא רוצות לקחת את כדורי הZ, לפחות לא באותו המינון כמו שהתחייבו אליו תחילה. הן מתחילות לחפש משמעות באופן אקטיבי ופוליטי. לדוגמא, סיגלית שהיא הדמות הקרובה ביותר ל'ראש עיר' של העמק הירוק, מזמינה תושבים רבים למקום שנקרא 'בית סגולה' ומהפנטת אותם לעשות כרצונה ולהפוך להיות 'סאמנמבוליסטים', תושבים סהרורים שמסתובבים ברחבי העמק, משחיתים רכוש ומפחידים את יתר התושבים.

ואילו אחרים, כמו אברהם יצחק וקובי, תוהים על משמעות החיים בהקשר הדתי, הפולחני והקיומי. ״תנועת המטוטלת״ מעלה תהיות פילוסופיות רבות – האם יש אלוהים? מה הוא רוצה מאיתנו ומה אנחנו רוצים ממנו? מה הוא המוות? מה המשמעות של אובדן ושל שכול לאלו שנשארו בחיים? מה היא המשמעות של חברה מאוגדת, מאוחדת, ומה היא המשמעות של חירות הפרט? כיאה לספר בז'אנר ספקולטיבי של ספרות אוטופית/דיסטופית, תהיות פילוסופיות אכן מועלות ונשמעות מכל הדמויות. אולם בחלקים רבים בספר השאלות הללו מוצגות ללא קונטקסט ממשי לסיפור, בתוך בליל ורצף של תודעת הדמויות, שלעיתים אי אפשר להבדיל בינן כלל. הפער בין האופי, המניעים והרצונות של הדמויות לא מונכח מספיק בכתיבה, והקורא.ת עלול.ה להתקשות לעקוב אחרי החוויות השונות שעוברות הדמויות.

כמובן, שבכתיבה ספקולטיבית דיסטופית קיימת אדישות, אדישות של הדמות כלפי עצמה וכלפי החברה. זוהי אחת הדרכים שבאמצעותה ז'אנר הדיסטופיה מעביר ביקורת על מבנים חברתיים ועל החברה האנושית בכלל. אך האם ספרות כזו צריכה להציג אדישות כלפי הקורא.ת? לא. הדמויות ב״תנועת המטוטלת״, מצליחות מצד אחד לחוות משברים קיומיים, שברים בתודעה בין עבר, הווה, עתיד ופנטסטי, אך הרגש שלהן כלפי כל מה שהן עוברות מעומעם עד לא קיים. הדמויות לא מרגישות ובשל כך אני כקוראת התקשיתי להרגיש אותן בחזרה. במפגש שבין ספר לקורא.ת אמור להתעורר רגש וחיבור, שיפיח חיים במילים ובמשפטים. הכוח של טקסט אוטופי-דיסטופי הוא בפחד או באימה שמתעורר בקורא.ת, בעקבות החשיפה לעולם שהוא.יא היו עלולים גם כן למצוא את עצמם בו.

אולם במהלך הקריאה תהיתי לעצמי האם בעצם שניידמן מנסה לייצר סימולציה של מוות ולא של חיים? דמויות רבות מתות במהלך העלילה, אך חלקן חוזרות לעמק בתור רוחות, ובמקרים מסוימים מתוארת גם נקודת מבטם של המתים כאילו הם עדיין חיים בתוך העמק. ההפרדה בין החיים למתים בספר מעט בעייתית מכיוון שעל פניו בסימולציה של חיים אמור להתעורר יותר רגש וחיבור, ואילו בסימולציה של מוות, בתיאור של דמויות שכבר לא חשות שום דבר, הגיוני שתתחדד האדישות. אי לכך חשתי שהיה פה פספוס, האדישות מאפיינת את הספר ואת היחס של הקורא.ת לספר, זאת על אף שהסימולציה המתוארת היא של אנשים חיים ומרגישים. כמובן שהמניע גם לרגש וגם לאדישות הוא כאב, שאותו הדמויות חוות באופן פיסי לפחות, אך הכאב הנפשי לא חודר אליהן וגם לא לקורא.ת:

"קובי ביקש לנצור בלבו את העמק הירוק לא כפי שהיה באמת, אלא על פי מידת הצורך שלו בו. הוא כרת ברית ביטחון שנתנה לו לראות ולהבין בין עיקר לטפל, ובין פחד לפחד. ברית זו אמורה הייתה להסב לו נחת. באמצעותה הוא נזכר בעמק הירוק, לכאב אין מקור, דומה כי כל אחד מהתושבים סבל מכאב בלתי מוסבר, מפני שאיש לא הצליח להיזכר מה גרם לו להרגיש את הכאב הזה מלכתחילה. קובי יוכל לנסוע ולעזוב, אבל העמק לא יצא ממנו. העמק הירוק הפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו". (עמ׳ 302)

ברור כי אלמנט השכחה של החיים שהיו לדמויות לפני הוא יסודי להתנהלותן בספר, אך הוא גם כן יוצר תקיעות בתוך הסימולציה. על כן אני תוהה האם התקיעות הייתה הכוונה של הספר? או שאולי הסתכל הסופר על העומק הפוטנציאלי של העמק הירוק והתושבים בו והחליט לא לצלול אליו באמת? במידה ורצה שניידמן לכתוב ספר המציג שברים מנטלים בתודעות המספרים, שבר קולקטיבי שנקרא מתוך קולות רבים כיחידה אחת מחוץ למרחב הזמן הנורמאלי, הוא נחל הצלחה. אך במידה וניסה לעורר רגש והזדהות אצל הקורא.ת עם התחושות שחשות דמויות בסימולציה כזו, במקרה זה היה נדרש להתנתק מהאדישות, או לפחות לייצר אותה מבחוץ, כתחושה בלעדית שחשות הדמויות בספר, ולא הקורא.ת כלפי הטקסט כמכלול.

״תנועת המטוטלת״ מאת דוד ארסני שיינדרמן, הוצאת ״ניב״, 2021, 331 עמודים.

תמונה ראשית: Zdzisław Beksiński