• זהר קטן

כיצד הקריאה מרגישה? יומן קריאה על ״קול צעדינו״ מאת רונית מטלון

רשימות ביקורת מוקדשות לחַשָבוּת מסוימת. כמו רואה חשבון אנו בודקים: מה עובד, מה לא עובד, איזה חלק מחפה על איזה חלק. כמה אפשר להפסיד או להרוויח מן הקריאה? האם הכתיבה מחפה על הספרותיות, או שהעלילה מחפה על הכתיבה? אבל לפעמים הקריאה לא מצליחה להפוך לחישוב הזה. לפעמים הקריאה היא חוויה רגשית שאני כה רוצה להעלות על הכתב ולתאר, להצליח להמחיש. כשהגעתי למחצית הרומן ״קול צעדינו״ מאת רונית מטלון, עלה בי הדחף לכתוב את המחשבות שלי כבמעין יומן קריאה. החל מההתחלה – הספר הפיזי, ההוצאה שבה יצא, צורתו, עוביו, ועד להמשך שהוא עומס רגשי מרבי.


״קול צעדינו״ הוא רומן סמי ביוגרפי הסובב סביב משפחה; האם העובדת, ״הילדה״ המספרת, שני אחיה הגדולים, הסבתא נונה והאב מוריס שבא והולך, בעיקר נעלם. החיים שלהם נפרשים לאורך הספר בקטעים מקוטעים, במעין זרם תודעה שאינו כרונולוגי בזמן. הקריאה היא איחוי החלקים, הרכבת הדמויות בראש מתוך החלקים השונים. ״הילדה״, היא תמיד הילדה, הקריאה נפרשת לאורך שנים, ייתכן שאף עשורים, אך בשום מקטע בספר לא ברור לקורא לאיזה חלק בחיים הוא נחשף, ונותר לו רק לנחש.


תמיד אהבתי את הספרים הקטנים של עם עובד. אהבתי את העובדה שהם מסתדרים יחד על המדף, מובחנים מספרי הוצאות אחרות בגודלם, את הנוחות שבלהחזיק אותם, את האוסף שהם מתהווים להיות. הם הפכו גם לקטגוריה מובחנת רגשית, עם זו הפיזית, על המדף, ובראש שלי. הם קיבלו את אותו המשקל הרגשי, את אותן התחושות ואותה המוכנות לקריאה. היה לי נדמה ש״קול צעדינו״ משתייך לקטגוריה הזו, ספר קטן שאפשר לקרוא בכמה ימים ולהניח על המדף, שיתווסף לאוסף, שירעיד קצת את הלב, יעורר מחשבה, שאני אחוש אליו חיבה ממשית בסוף, שאדע איך להרגיש בזמן קריאתו, שאוכל לנהל את הרגשות האלו. אבל אי אפשר.

ממדיו כשאר הספרים בהוצאה, אך עב-כרס ממרביתם, מה שנטיתי להשליך על העובדה שהדחיסה בגודל הופכת לעובי, אך בהמשך, כשחשתי כי אני קוראת אינסוף עמודים ולמעשה הייתי רק בעמוד 35, התברר לי כי מספר עמודיו עובר במעט את ה-400 עמודים. במהלך הקריאה, החיבה הופכת למשהו אחר, לא לאי-חיבה אלא להתמסרות בלתי רצונית, מחויבות כמעט. אי אפשר לקרוא ביומיים, ואני קוראת עמודים ספורים ומניחה לספר לימים שלמים.


הריבוי שכל פסקה מכילה מעייף אותי ממשית, מעמיס עליי יותר מאינפורמציה, אלא עולם דימויים שאני מתקשה לפענחו בתחילה, ובהמשך מתקשה לקבלו. אני לא חושבת שאי פעם קראתי ככה ספר, כשאני נאלצת לעצור, להניח, לקרוא פסקאות מחדש כמה וכמה פעמים. זה לא שהפסקאות אינן מובנות, אלא שהן מורכבות משכבות על גבי שכבות, שהן מכילות בתוכן את העבר, ההווה והעתיד פעם אחר פעם. נדמה שהספר מכיל אינסוף (מילים, משפטים, ממשיות) וכל פתיחה בעמודיו לא מרחמת, לא מניחה לקורא להחליק על השורות בטבעיות.

״ ׳לימים׳ היתה המילה של הווה המתמשך, של הידיעה המתהווה, לא של ההבנה העתידית שנכלאה בתוך סיפור העבר. ׳לימים׳ לא הבַנו מה שלא הבַנו. לא ראינו מה שלא ראינו. לא יכולנו לראות מה שלא יכולנו לראות. ההתהוות המתמדת של סיפור החיים כיסתה על קווי המתאר של ההכרה, אבל לא כמו שמיכה שהוטלה, אלא כמו התהוות על התהוות, מעגלים חדשים שמתוווה האבן החדשה שנזרקה למים בתוך המעגלים הטריים הקודמים, של האבן הקודמת הטרייה.״ (עמ׳ 259)

אני מרגישה, בלי לדעת, שרונית מטלון הייתה צריכה להשתהות בשביל לכתוב ככה. על הכריכה האחורית כתוב ש״קול צעדינו״ הוא הרומן השלישי שכתבה, וזה מסתדר, זה הגיוני לי כל כך. איך כותבים דמות שלמה על פני ספר שלם? איך מאפיינים בכזו אהבה מטיחה, בכזו תוכחה? מטלון כותבת את האמא כמו שהאמא הייתה כותבת אם הייתה מנסה. וזה מעורר, אני לא מצליחה להגיד את מה. זה מעורר וזה מפריע, זה כמעט מטריד. ועם כמה שהוא מניע ומעורר, אני לא מצליחה לבכות מהספר הזה, וזה יהיה קלישאתי להגיד שהוא אותנטי, למרות שזה נכון. אני מצליחה לצחוק, לעיתים רחוקות, ובשאר הזמן לשתוק. לשתוק ולספוג דימויים שאני לפעמים כלל לא מצליחה להרכיב בראשי, לשתוק ולנסות להרכיב אותם בכוח.


היא מצליחה לאושש ולתת תוקף למה שאי אפשר אלא לקרוא לו החיים עצמם. היא מתקפת חלקי אישיות באנשים שאני מכירה כל חיי, שאני יודעת לזהות, אבל לא יודעת להצביע, לתחום בגדר, לכלוא, להכריז. מטלון מכריזה ומכריזה כל פעם מחדש. המתיחות השזורה לאורך העלילה מופרת על ידי רגעים של שמחה ממשית, לא בהכרח רגעים שמצויים בעלילה, אלא שלי עצמי, הקוראת, שמחה להזדהות, שמחה להכיר בתחימה הזו שמטלון מצליחה לייצר. קשה להגדיר מה היא התחימה הזו, אבל יש דבר אחד שברור שמטלון מצליחה לכתוב: דיאלוגים ומונולוגים, את נימת הדיבור. הדמויות כל כך מוחשיות בעיני רוחי, ולאו דווקא כי הן יכלו להיות דמויות מחיי שלי (כנכדה ליוצאי מצרים), אלא כי הן כתובות כציטוט ישיר, הן חיות על גבי המילים, בתוכן, על גבי הדפוס, אולי במקומו.

״הם היו שלושה בצריף, האח הגדול, האחות הגדולה והילדה. האמא לא היתה עוד מישהו, היא היתה הצריף שלא היה בו גבר, ונהיה הגבר. היא דיברה אליהם בשפותיה השונות, כל פעם באחרת, שקרסה בתורה לתוך תהום ופשוט נגמרה, לעת עתה נגמרה, מפנה מקום זמני לשפה אחרת שתמשיך אותה, לא תירש אותה. זהו, שלא היו ירושות, לא ממשיות ולא סמליות, והדברים שהיו שפות, וגם השפות שהיו רק שפות, לא נעלמו לחלוטין, לא פינו את מקומם, רק הוחבאו לזמן מה, שבים ומבצבצים במתכונת אחרת, בקלסתר אחר. זה היה מה שקראה האמא ״האופי״ שלה, שנהיה חייהם - הצלילי הפנימי, הקדום והנוקב ביותר של חייהם, כמו שתי הקשות בסכין על גביע זכוכית באפלה, אחת ועוד אחת.״ (עמ׳ 116)

חזרתיות שולטת ב״קול צעדינו״ אבל היא משתנה. כל חזרה היא תוספת, או שינוי גרסה, או הכרה מחדש. מטלון כותבת על מרחבים והיא כותבת אותם עשרות פעמים וכל פעם מחדש המרחב מקבל ממנה משהו אחר, מהדמויות משהו אחר. וזה מתחדש לי בראש באותה הצורה - היא לא מניחה לקורא להרכיב את הדימויים והמרחבים, אלא היא מפרקת ומחזירה, מפרקת ומחזירה, כמו שהאמא, בבוקר עושה חבילה מחפצים שהיא רוצה להיפטר מהם, בלילה חוזרת לפחים ומוציאה אותם בחרטה, והם נותרים על המרפסת, מזכירים לה את החרטה - מטלון מתעסקת באותם המרחבים כל פעם מחדש: הצריף, ההול, הבית, האמא שהיא מרחב בפני עצמה, היא דוחסת אותם לחבילה, נפטרת מהם, מתחרטת ומחזירה.

״קול צעדינו״ מאת רונית מטלון. מו״ל: הוצאת עם עובד, 2008. מס׳ עמודים: 424.

תמונה ראשית: כריכת הספר.

112 צפיות