• עדי רובינשטיין

תא הרכבת כתא הוידוי - על ״סונטת קרויצר״ של טולסטוי

כשניגשתי לנובלה מאת טולסטוי ״סונטת קרויצר״ בפעם הראשונה היא לא הייתה נראה לי מאיימת במיוחד, ספר קטן מימדים, כתום ובאורך 130 עמודים, לכאורה לא עושה רושם חיצוני של יצירת מופת כמו למשל "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. אך מהר מאוד מגלים שיצירת מופת לא נמדדת באורכה כלל, וגם 130 עמודים יכולים להפוך את הבטן ולגרום לך להסתכל על העולם קצת אחרת. כמו מראהו החיצוני כך גם עלילת הסיפור מתעתעת בנו. הסיפור מתחיל בנסיעה תמימה בקרון רכבת אך גם פה מגלים מהר מאוד כי הנסיעה הזאת היא דבר שהדמות הראשית בסיפור לא תשכח לעולם.


הנובלה ״סונטת קרויצר״ יצאה לאור בשנת 1889 וכמו שהכריכה האחורית מתארת, כאשר הספר יצא לאור "ברוסיה כולה - אנשים לא הקבילו זה את פני זה ברחוב ב'מה שלומך?' אלא שאלו "האם קראת את 'סונטת קרויצר'?". הנובלה של טולסטוי הציגה תפיסות עולם מהפכניות למדיי ונוצרו לה מצד אחד מעריצים שראו בה גאונות ומצד שני מתנגדים שראו ברעיונות המופיעים בה שערורייה. כמו ב"אנה קרנינה" גם כאן העיסוק של טולסטוי הוא סביב חיי נישואים, משפחתיות, אהבה ומיניות אך בסונטת קרויצר מוצגת לנו עמדת הבעל הנבגד ולא עמדת האישה.


העלילה מתחילה ומסתיימת בנסיעת רכבת, המספר מתאר לנו את נסיעתו ומתאר את האנשים שנמצאים סביבו; גברת מהודרת, עורך דין, פקיד וכו', אך יש אדם אחד שיושב לבדו בצד ומושך את תשומת ליבו של המספר ולכן גם את תשומת לב הקוראים, זהו פוזדנישב, מן הצד הוא נראה כאדם רדוף ומשוגע, ובתחילה המספר עוד לא יודע שאת שאר הנסיעה יבלה במחיצתו. תחילה, מתנהלת שיחה תמימה בין נוסעי הקרון על אהבה, חתונה וחיי זוגיות עד שפוזדנישב מצטרף לשיחה, שואל כמה שאלות בצורה מעוררת חשד ובסופו של דבר מספר כדרך אגב על כך שרצח את אשתו.


"ואדון נוסף, ששמר על מרחק מן האחרים, קומתו לא גבוהה ותנועותיו בהולות, עדיין לא זקן, אבל שערו המתולתל כנראה האפיר טרם זמנו, ועיניו בורקות יותר מן הרגיל ומתרוצצות במהירות מדבר לדבר...האדון הזה התייחד גם בכך שמדי פעם השמיע צלילים משונים, דומים לשיעול או לצחוק פורץ ונקטע"

נכון, סוף הסיפור לכאורה גלוי לנו מההתחלה, אך זה כלל לא משנה כי הדרמה האמתית לא קשורה כלל להתפתחות איטית ודרמטית עד להגעה לקץ מפתיע במיוחד, אלא החיים עצמם הם הדרמה, התובנות וזווית הראייה המעוותת על העולם שאנו נחשפים אליהן. היופי בסיפור הזה הוא הניואנסים הקטנים והכתיבה הנפלאה של טולסטוי. על אף שסוף הסיפור ידוע מתחילתו, העובדה שפוזדנישב רצח את אשתו, זה לא הורס דבר. נקודת הפתיחה היא הידיעה המוחלטת למה שקרה בסוף, ומה שמתבהר לנו במהלך הסיפור הוא רצף האירועים שהובילו את פוזדנישב לאבד את עשתונותיו ולהיות עיוור לחלוטין מקנאתו הלא הגיונית לאשתו.


לאחר התוועדות הפומבית של פוזדנישב, הוא והמספר יושבים יחדיו לאורך שאר הנסיעה הלילית, שניהם יורדים בתחנה הסופית שאליה אמורים להגיע בשעות הבוקר. הסיפור למעשה מתווך לנו בתיווך כפול, סיפורו של פוזדנישב על אשתו מסופר על ידו לאוזני המספר, שבתורו מגולל את הסיפור לקוראים. מצד אחד המספר אינו משמעותי, הוא נותר חסר שם לאורך כל העלילה ומצד שני הוא האחראי לתיווך הסיפור אלינו. הנסיעה ברכבת הופכת לתא וידוי נייד ולמעשה פוזדנישב יושב ומתוודה על חטאיו ומשתפך ללא מעצורים, בפני אדם ללא זהות. קשה להתעלם מהדמיון של התוודות פוזדנישב למספר לבין טקס וידוי החטאים של האדם מול הכומר בתא הוידויים בכנסייה, בשני המקרים אדם חושף את חטאיו מול האחר שנותר חסר זהות, כאשר הווילון שמפריד בין הכומר לחוטא הוא חשכת הלילה בקרון הרכבת.


השקפת העולם של פוזדנישב קשה לעיכול, הוא מתחיל לספר על מעשיו כאדם צעיר בשנות העשרה לחייו ומשם מתגלגל לספר על איך הכיר את אשתו ועל חיי נישואיהם. פוזדנישב מספר כי בצעירותו חי חיי הוללות, כמו שאר בני דורו אשר הרבו לבקר בבתי בושת, וטוען שמאותה הנקודה חלה ההתדרדרות. תמונת העולם שמצייר לנו פוזדנישב גורמת לנוע בחוסר נוחות בכיסא, הנישואים מורכבים מגבר ואישה ששניהם למעשה קורבנות, ומסגרת הנישואים שהצטיירה בעיניי רוחם על ידי החברה היא בעצם תבנית שקרית, למעשה חיי נישואים הם חיי גהינום.


לטענתו של פוזדנישב אין בעולם אהבה אלא רק "תאוות בשרים" אשר מנחה אותנו ומעוורת אותנו. את האישה מלמדים להתגנדר ולהתלבש בצורה מסוימת כדי "להשיג" לעצמה בעל ובליל כלולותיה לאבד את בתוליה, ואילו הגבר, אשר ידע כבר כמה וכמה נשים בחייו, נכנס למערכת היחסים הזאת תמים לכאורה אך התשתית המוסרית שלו רקובה בעקבות חיי ההוללות שחי בהם לפני נישואיו. פוזדנישב לא רק מבקר את חיי הנישואים, הוא מבקר בצורה קיצונית ואבסורדית גם את החברה, את הרפואה ואת החינוך בכך שהם נותנים יד לחיי פריצות נבזיים אשר קושרים בסופו של דבר שני אנשים בקשר נישואים ספוג איבה – כל הזוגות הנשואים אומללים באותו האופן.


לדעתי, אחת התיאוריות היפות ביותר שמופיעה בספר היא התיאוריה של פוזדנישב על מוסיקה, ועל התחושה שהיא משרה על האדם. בעברה, אשתו של פוזדנישב ניגנה בפסנתר ולאחר שהפסיקה ללדת החליטה לבחור בעצמה ולטפח את התחביב הנושן. באחד הימים עורכים פוזדנישב ואשתו קונצרט בביתם שם היא מנגנת עם חברם את סונטת קרויצר. טענותיו של פוזדנישב על חיי הנישואים מתפוגגות לשמע צלילי המוסיקה. לטענתו, הגבר והאישה מודעים לסבלם אך לא מודעים לכך שתאוות הבשרים היא זו שהובילה אותם לשם, הזוג הנשוי חי בעיוורון ומתכחש לתמונת המציאות האמיתית. כאשר פוזדנישב שומע את הצלילים ורואה את אשתו מנגנת נדמה כאילו איזה מחסום מסוים נפרץ אצלו ופתאום הוא מתפכח מהאשליה:

" אומרים שהמוזיקה מרוממת את הנפש – הבלים, אין בכך אמת ! היא משפיעה, משפיעה מאוד, ואני מדבר על עצמי, אבל בכלל לא השפעה מרוממת. היא לא משפיעה לא השפעה מרוממת ולא משפילה, אלא מגרה את הנפש. איך לאמר זאת ? המוזיקה משכיחה ממני את עצמי, את מצבי האמיתי, היא מעבירה אותי לאיזה מצב אחר, לא שלי: בהשפעת המוזיקה נדמה לי שאני מרגיש דבר-מה שלמעשה אינני מרגיש אותו, שאני מבין משהו שאינני מבין, שאני מסוגל לדברים שאינני מסוגל להם. אני מסביר זאת בכך שהמוזיקה פועלת כמו פיהוק או כמו צחוק: אין לי חשק לישון, אבל אני מפהק למראה אדם מפהק ; ואין לי על מה לצחוק, אבל אני צוחק כשאני שומע אדם צוחק”

הספר אומנם מחולק לפרקים אך אין לכך שום משמעות, המונולוג של פוזדנישב נמשך ללא עצירה כמו תנועתה של הרכבת ונדמה שהמעבר מפרק לפרק הוא האוויר לנשימה שטולסטוי אפשר לדמות בעת שצף הדיבור. ככל שהעלילה מתקרבת לתיאור סצנת הרצח כך גם הרכבת מגיעה לסיום נסיעתה, כפי שהרכבת נעצרת לאיטה כך גם סצנת הרצח מתוארת לאט עד נשימתה האחרונה של אשתו של פוזדנישב.


את הטענות שמציג לנו פוזדנישב אפשר לקרוא שוב ושוב ולהבין מהן אין ספור דברים, יש הטוענים כי למעשה טולסטוי תיאר שם את חיי הנישואים שלו עצמו וכי ״סונטת קרויצר״ היא נובלה כמעט אוטוביוגרפית. מה שבטוח הוא שעם כמה שהסיפור מטורף ומציג השקפות די מעוותות על העולם כל אחד שקורא את הסיפור, לדעתי, יכול למצוא באיזשהו אופן נקודת חיבור לעלילה או לדמות וזה בדיוק מה שיוצר את הזעזוע. פוזדנישב כאילו עומד למשפט מחדש בנסיעת הרכבת הלילית, רק שהפעם השופט הוא הוא עצמו והפעם אינו יצא זכאי.


״סונטת קרויצר״ מאת לב טולסטוי. מו״ל: הקיבוץ המאוחד, 2006. תרגום: פטר קריקסונוב.

תמונה ראשית: Penguin Classics" book cover"

68 צפיות