• יובל חרץ

"שנות העשרים": יערה שחורי חוזרת לעשור הנפיץ ביותר

שנת השלושים במרחק סגירה. הפעם הראשונה שחשבת לעומק על עצמך בשנת השלושים הייתה אחרי שראית את הפרק של עדי אשכנזי על כסף. היא הציבה יעד לשנת השלושים שלה – להגיע לרווח של מיליון שקלים. לך לא היו שאיפות מוגזמות שכאלה, אתה בחור פשוט, ולכן קיווית לדברים פשוטים יותר. רצית לגור לבד בעיר הגדולה. רצית להיות רזה יותר, כמעט כמו בהתחלה. רצית לקרוא לעצמך סופר ולהתהדר לפחות ברומן אחד שכתבת, ושהיה לו קורא אחד לפחות (חוץ מאחותך). כשקראת בספרה האחרון של יערה שחורי את הקטע האחרון, אותו כינתה "שנת השלושים", הרגשת כאילו ניסו להשחיז לסבתא את המסרגות עם הבטן שלך. ציפית לקרוא על מישהי שפיצחה את הקוד והשיגה את המיליון שלה. וברשעותך העדינה שמחת, כל כך שמחת לגלות, שאתה לא לבד בסירה.


"שנות העשרים" שכתבה שחורי הוא ממואר שמתאר אישה, ספק נערה, לאורך שנות העשרים בחייה. למעשה, שחורי יצרה את המקבילה הספרותית לביטוי האומנותי הנודע דיוקן עצמי. דיוקן מכוסח, שניכר בו כי האומנית התבוננה לאחור בצורה נבונה, נוקבת וביקורתית, בחיפושיה אחרי משמעות. זהו סיפור על בחורה המנסה לזהות את עצמה מבעד לכל תפאורה אפשרית, סיטואציות שנקלעה אליהן או בגדים שהחליטה ללבוש.


למרות אורכו הקצר של הספר, כ-200 עמודים, שחורי מציפה את הקורא ברשימת נושאים שלא תבייש ביוגרפיית חיים שלמה, כזאת שיכולה להתפרס על פני כרכים רבים. החל מהיחסים בין נשים, בעולם של נשים ומול נשים. חלקן מעוררות השראה והשתאות ועקבותיהן בחייה כה משמעותיות, בעוד שאחרות מתגלות כקיום מיותר שנזקו רב לאין שיעור. דרך הרצון להיות מישהי אחרת, אך בה בעת לברוח מיידית מכל אפשרות ממשית לכך, שמא תתחפר בלי לשים לב בעור שהוא אינו שלה; וכלה בפילוס דרכה בעולם הספרות המדשדש, עולם אותו היא אוהבת ומוקירה, ומקווה למצוא דרך טובה להתברג אליו.


דווקא נושאים גדולים שהיינו מצפים שיידונו בהרחבה, כמו היחסים עם האם, מקבלים מעמד שולי מעט וסגור למדי, אשר מבואר רק לקראת הסוף וגם אז במרחק בטוח מהכביש. עם זאת, יכולותיה הנפלאות של שחורי לארוג סיפור מסייעות לקורא להבין את גודל משמעותם של הדברים החשובים בחייה ולקבל את המידע הנדרש עליהם בצורה תמציתית אך רחבה, מסקרנת אך משמימה. ישנן שורות בודדות בספר המחביאות בתוכן את משקל העולם כולו, וכבדותו מובנת לנו רק בצמוד לשאר המשפטים הקלילים יותר.


כתיבתה של שחורי קולחת ובהירה, בעלת מקצב קצר וקבוע, אשר השיפוטיות נודפת ממנו, כאילו הייתה שופטת מחמירה בתחרות איות. הדבר מייצר תחושת אי נוחות אצל הקורא, ובכך מסייע בהבנת נקודת מבטה של המחברת, הפונה אל עצמה בגוף שני, כמבקשת לייצר דיאלוג ממשי עם עצמה. לפרקים ניתן לחוש את תשוקתה של שחורי לייעץ לעצמה, ולראות כיצד בת העשרים מצייתת ומשכתבת את ההיסטוריה. הכתיבה תיאורית ועטורת דימויים פרקטיים וחולמניים כאחד – "את מסתפרת וקונה בגדים חדשים עבור המבט שלו, כמו מישהי שעומדת כל הזמן על קצות אצבעות, משתדלת להגיע לשולחן" (עמ' 176). ואולי הדבר המופלא ביותר, האופן שבו ההבחנות הפשוטות שאפשר לדלות מהחיים כתובות בצורה כל כך פיוטית, כאילו נכתבו במיוחד עבור אוהבי הלשון העברית.


הספר מתפקד גם כמחווה אישית וגדולה לדמות חשובה שליוותה את המחברת לאורך כל שנות העשרים – הספרות. היצירה בשלמותה היא מעין הומאז' לסיפורים, לספרים ואפילו ליצירות אומנות ולקולנוע, אשר העשירו את עולמה והפרו אותה, בדרך שהיא מסוגלת להבין ולהעריך רק בדיעבד. הכובען המשוגע שבתוכי מעוניין אף לטעון, כי הספרות מתפקדת כדמות ממשית, מרחפת על פני המילים, בעלת ידיים ורגליים הבנויות מרפרטואר נכבד של יצירות, אותן שותלת שחורי בחוכמה בכתיבתה.


הבחירה לעסוק בעשור השלישי אינה מקרית. לקראת סוף הקריאה מחלחלת אל תודעתנו משמעותו הכבדה של עשור זה, אשר בו ניתנת לנו לראשונה הזכות והחובה להחליט בעצמנו על גורלנו. התוצאה היא רצף נפלא וכואב של טעויות ופניות מפוקפקות, בעודנו מנסים לנווט את חיינו עם יותר מדי מצפנים, או ללא מצפן כלל. כפי שכתבה שחורי – "יכולת להיות בת תשע מצטיינת. אלה שנות העשרים שאת נכשלת בהן" (עמ' 153).

״שנות העשרים״ מאת יערה שחורי. מו״ל: הוצאת כתר ספרים, 2019. עורכת: דבורה נגבי. מס׳ עמודים: 208.

צילום תמונה ראשית: תומי הרפז

153 צפיות