עשיתי שלושה ילדים! אפשר לנוח עכשיו? - על ״מה עכשיו, אמא״ של אורלי עסיס

כשקיבלתי את ספר השירה של אורלי עסיס וקראתי את הכותרת שלו, ״מה עכשיו, אמא״ לא הבנתי בעצמי, מה עכשיו, אמא - ועוד לשלושה ילדים? מה לי ולה? איך אוכל לקרוא הוויה של אם ולמצוא הזדהות? נכון, אני אמנם בת לאם בעצמי, ואולי אוכל למצוא עניין בחוויה האימהית מהזווית הזאת, אבל באמת, מה עכשיו, אמא?

לא מיהרתי להרים את הספר.

או אז, סערה התחוללה ויצרה גלים באמבטיית הספרות הקטנה שלנו. במוסף התרבות של עיתון "הארץ" הואשמה כלת פרס ספיר לשנת 2019, אילנה ברנשטיין, בגניבה ספרותית באמצעות ההשוואה בין ספרה לבין נובלה של הסופרת הצרפתית ורוניק אולמי, כאשר הדמיון בין הדיכאון בו שרויה האם הצרפתייה ובין המצב הקליני בו נמצאת האם של ברנשטיין הוא זה שעורר את החשד להעתקה. והרי האמהות היא חלק מרכזי בספרה של עסיס, שהרמתי שוב וגיליתי כי באמצעות השירה עסיס מבטאת את הפינות החשוכות הטמונות באימהות איתם מתמודדת ברנשטיין באמצעות הפרוזה. אולם, העיסוק באותם הנושאים אינו מעיד על גניבה ספרותית. למעשה, היעדר חווית האימהות הדיכאונית ממדפי הספרות היא זאת שעוררה את חשדם של כותבי הארץ, ולא הדמיון בין הספרים.

בכריכת הספר ״מה עכשיו, אמא״ מופיע חלק מהשיר "שאלי" (עמ' 19), שם כתוב "עָשִׂיתִי שְׁלֹשָׁה יְלָדִים!". ומבלי לשאול שאלה קונקרטית, מעלה עסיס את שאלת מהות הָאֵם. הַאִם תמצית קיום האימהות טמונה בעצם הבאת הילדים? האם מימשה את תפקידה וכעת נותר רק לשאול - "אֶפְשָׁר לָנוּחַ עַכְשָׁו?". בעצם שאילת שאלה זאת ניתן למצוא דמיון בין חווית האימהות אצל ברנשטיין לחווית האימהות אותה מניחה עסיס בין דפי הספר.

אפילו בכריכתו האחורית, הספר מעיד על עצמו כי מדובר ב"חוויות האוניברסליות ביותר: הריון, לידה, הורות", אך גם מוסיף כי "כביכול". הדמיון בין האימהות בשני הספרים (שלושה אם נצרף את הספר הצרפתי) מסתכם בחוויה האוניברסלית. חוויה שהיא למעשה כה אישית, שהיא לא רק שונה מאישה לאישה, אלא גם שונה מלידה ללידה, שוני שקשה לאמוד אותו, ועלול להיתפס כגניבה בדיוק כמו שמוסף תרבות של הארץ לימד אותנו בפרשיית ברנשטיין. מקור הקושי כפי שציינתי, טמון בהיעדר ספרות העוסקת בחוויות האימהות שנמצאות מחוץ לגבולות הפוליטקלי קורקט.

המהלך שעסיס מבצעת בספרה מתחלק לשבעה שערים שיוצרים מעגל, השער הראשון, "לאם" כולו מוקדש ליחסים בין הדוברת לאמה. למרות חשדותיי בטרם הקריאה בספר, השער הזה לא היה זה שהכי דיבר אלי מבין כל השערים. כותרות השירים המופיעים בו הינם פעלי ציווי, "הביטי" "דקלמי" "אכלי" ועוד, מה שמתחבר לטעמי לשאלה המרכזית שמעמידה עסיס במרכז הספר, האם מהותה של אישה מסתכמת בפעולות ציווי והפיכתה לאם?

המהלך עובר דרך כל שערי הספר, "תשעה חודשים" המסמלים את ירחי הלידה, "לאישה בחופשת הלידה" וגם "סיפור לפני השינה". בשער "לילד שיגדל", מתארת מן מבט אל תוך העתיד, דמיונה של האם הדוברת לגבי הילד שיגדל מהילד הקטן שלה לאדם בוגר ועצמאי בעולם. האם הדוברת אינה מתארת איך הבן שלה גדל להיות האדם שמצא תרופה לסרטן או הנחית אדם על השמש. אלא מתארת תיאורים הפשוטים, שבהם היא פונה אל הילד ומדמיינת את העתיד איתו, "תָּבוֹא לֶאֱסֹף אוֹתִי בִּשְׁמוֹנֶה בְּטוֹיוֹטָה אֲדֻמָּה" (עמ' 68), או "נִצְעַד בִּשְׂדֵרָה יְרֻקָּה תַּחַת שֶׁמֶשׁ כְּבֵדָה...וְתֹאמַר שֶׁאֵינִי דּוֹאֶגֶת דַּי לְעַצְמִי" (עמ' 66).

לעומת הפנייה לאותו הילד שיגדל, השער השישי "והגדת לבתך" מרגישה כוללנית יותר. כאשר הדוברת פונה לבתה על מנת לנסות להסביר לה את כל מה שאמא שלה אמרה לה כבר בשער הראשון: "תָּבִינִי כְּשֶׁיִּהְיוּ לְךָ יְלָדִים" (עמ' 18). היא אינה מסתפקת באמירה הסתומה והשחוקה הזאת, ומנסה להנחיל באמצעות השירה את השאלה, ואולי גם את התשובות, מניסיון חייה שלה , מהי מהותה של אישה? בשיר "והגדת לבתך" (עמ' 73) מפצירה בבתה "אַל תַּנִּיחִי לְחַיִּים לְבַצֵּעַ בְּךָ אֶת זְמָמָם./ הֲיִי מְמֻלַּחַת יוֹתֵר מִן/ הַגּוֹרָל,/ הַזְּמַן,/ הָאַהֲבָה,/ מַעֲרֶכֶת הָרְבִיָּה". בכך גם שער זה מהווה גם את סגירת המעגל שנוצר בספר, מעמדת דוברת בת הפונה לאימה, לעמדת האם הפונה אל בתה.

בשער יש גם עיסוק במרחב הישראלי הפוליטי כמעט, כך בשיר "יום העצמאות" (עמ' 75) "בעולם הזה אמהות מדליקות משואות רק על בנים מתים או על בעלים שנפלו במלוי תפקידם", המתחבר לטון המניפסטי שמופיע בשער החותם את הספר, "מניפסט". השער למעשה מכיל שיר אחד, הנפתח במילות המניפסט הקומוניסטי עם אדפטציה לרעיון המרכזי של הספר "אִמָּהוֹת כָּל הָעוֹלָם, הִתְאַחֵדוּ!" (עמ' 80). השיר הזה מחזק את החיבור של הספר לאירועי השעה איתם פתחתי, כאשר הדוברת קוראת לאמהות כל העולם להשמיע את קולן, לשתף את החוויות הכביכול אוניברסליות אך הייחודיות, או במילותיה של עסיס:

"שִׁירוּ בְּגָרוֹן נִחָר אֶת שִׁיר הָאִימָּהוֹת/ הַסּוֹדִיּוֹת, אִמָּהוּת/ הַכִּמְעַט,/ הַקְּצָת,/ הַכְּאִילּוּ,/ הַמֶּה הָיָה אִלּוּ,/ הַדִי, הָעַד בְּלִי דַּי,/ הַחֲבָל,/ הָאֲבָל,/ הַלְּעוֹלָם,/ הַלְּעוֹלָם לֹא."

בספרה עסיס לא מפחדת להשתמש במילים מעבר למשמעות המילולית שלהן, על מנת לייצר את החוויות עליהן דיברתי. כך למשל בשיר "אשמור עליך" (עמ' 37) הפותח את השער השלישי "סיפור לפני השינה", בו מפרטת ברשימה ארוכה את כל הסכנות הטמונות לחיי ילדה, רק על עצם קיומו בעולם. לאורך התיאור מופיעות בסך הכל חמש נקודות, והקריאה בו מותירה את הקורא ללא אוויר. כך גם שני השירים הבאים בשער, כתובים ברצף ללא סימני פיסוק וללא קיטועי שורות. הבחירה לעשות זאת אינה מובנת מאליה, ואני מודה שהיו נחוצות לי כמה קריאות כדי להבין מה בדיוק קראתי. למעשה, עסיס מקשה על הקורא, ייתכן שבנסיון לדמות את הקושי בהכנסת ילד למיטה ולספר לו סיפור על מנת שירדם. אמנם לאורך הספר מופיעים שירים דומים בהם קיימת ההתנגדות לשורות קצוצות, אך לעומתם, סימני הפיסוק מורגשים בחסרונם. לעומת הקושי בקריאה בפרק השלישי, בשירים אלו הקושי מייצר התנגדות לקריאה ובעיניי הוא עודף ולא משרת את התוכן.

למרות חוסר הזדהותי עם נושא האימהות, הספר עורר בי הרבה רגשות הזדהות, ציפייה והתרגשות לעתיד שלי, אבל בעיקר העלה דמעות בעיניי. עסיס הצליחה להעביר לי את חווית האימהות מבלי שאהיה אמא בעצמי, היא הצליחה לגרום לי לחשוב על אמא שלי, על אמא שלה ועל האמא שאני אהיה. כך שאני יכולה רק לתאר לעצמי מה יקרה לאימהות, הטריות והוותיקות שיקראו בספר זה, ולא רק להן.

״מה עכשיו, אמא״ מאת אורלי עסיס. מו״ל: הקיבוץ המאוחד, 2021. מס׳ עמודים: 82

תמונה ראשית: Mother and Child by Gustav Klimt 1905