למה אני אוהבת ספרים עצובים וסדרות מצחיקות

לא מזמן, ישבתי עם חברים ודיברנו על סדרות הטלוויזיה הגדולות ביותר של המאה ה-21. הם התפלאו שלא ראיתי אף אחת מסדרות הדרמה והמתח שהיו בעיניהם הטובות והמפורסמות ביותר בשני העשורים האחרונים, וזאת למרות שאם ארצה, כל התוכן הזה נגיש ופרוץ, פרוש לרגליי. חשבתי על זה קצת והבנתי שבמקום זאת, ביליתי ועודני מבלה את זמני בצפייה אינטנסיבית בכמעט כל סדרת קומדיה אפשרית שיצאה בזמן הזה. ראיתי את הקיקיוניות ביותר, הגרועות ביותר, וכמובן גם הטובות שגרמו לי לצחוק בקול רם מול המסך. פרקים של 20 ומשהו דקות שרצים על מיני המסכים ואני נשאבת אליהם ורואה עוד ועוד, ובשמחה גם יושבת לעשות ורואה מחדש את כל הקלאסיקות והאהובות: חברים, איך פגשתי את אמא, סיינפלד והמשרד, כל עוד נטפליקס מחזיר אותן שוב ושוב לסדר היום שלי. ואני נהנית, גם אם אני יודעת את השורות של כל הדמויות מראש, וגם אם אני צוחקת מבדיחה שאני כבר מכירה לחלוטין מתי ואיך היא תקרה.

לא כך אני נוהגת עם ספרים. קודם כל, לא אבחר לפתוח ספרים קלילים שיושבים לי על המדפים ומחכים לי כבר תקופה ארוכה, גם אם קיבלתי עליהם המלצה. אני מסתייגת מספרים שמחמיאים להם כי ״אי אפשר להפסיק לקרוא אותם״. אני בקושי קונה במדפי רבי המכר בחנויות הספרים, ובעיקר, אני מאוד אוהבת ספרים שמדכאים אותי. עד כמה שאני אוהבת לצחוק, אני לא מחפשת ספר שיעלה בי אפילו גיחוך.

חשבתי על פשרו של הבדל הצריכה שלי והגעתי למסקנה שאני פשוט אישה יעילה. אני אוהבת לנצל את המדיום עד תום, ואני מאמינה שלמסך הטלוויזיה יש את הכוח ואת המשאבים הנכונים כדי לגרום לי לצחוק, ולספרים את העוצמה לגרום לי לבכות או לבהות בקיר בפרץ לא נפסק של מחשבות תהומיות.

אז מהו הכוח הזה שיש לטלוויזיה? הוא מתחיל מהומור פיזי, סלפסטיק של פעם, דמויות בישי מזל שמתרוצצות על המסך, דורכות על הקצה של המגרפה ומקבלות ״זבנג״ בראש. הוא ממשיך בעובדה שמסך הטלוויזיה לא צריך לעבוד קשה כדי לגרום לי לדמיין סיטואציות הזויות ומופרכות, מספיקים כמה אפקטים, וקל יותר לייצר בדיחה בצורה ויזואלית, כי מה שהעין קולטת בתמונה אחת בטלוויזיה היא תצטרך, כידוע, אלף מילים, כדי לעבד כחלק מסיפור. המהירות של הקליטה מגדילה את אלמנט ההפתעה ומעצימה את הפאנץ׳.

השיא ההומוריסטי הטלוויזיוני בעיני, הוא הקרינג׳. באנגלית Cringe, הוא מצב של מבוכה שגורם לאי נוחות עד כדי תגובה פיזית נראית לעין - תזוזה במקום, רתיעה אחורה, חריקת השיניים או התעקמות של הפה בצורה לא רצונית. אין לו חלופה בעברית, והוא נכנס כמו שהוא אל השפה שלנו. הומור קרינג׳י הוא ז׳אנר של קומדיה שנוצרת מהמבוכה הזו, אשר מתאפשרת דרך המסך בצורה מצוינת. הסדרה המשרד למשל, נוטפת ממנה. מייקל סקוט, גיבורה של הסדרה המוקומנטרית האמריקאית האהובה ששודרה משנת 2005 עד שנת 2013 וחוזרת אל החיים שלנו דרך נטפליקס בחודשים האחרונים, הוא דמות מצחיקה בגלל שהוא חסר כל מודעות עצמית. חוסר המודעות שלו גורם לכל מיני מצבים קרינג׳ים במיוחד שלכולם תבנית אחת משותפת - מייקל בטוח שהוא מצחיק, שהעובדים או הבוסית שלו מחבבים אותו ורוצים בחברתו, שהוא מקבל החלטות בצורה נכונה, בעוד כל אחד אחר - הדמויות בסדרה והצופים בבית - רואה בבירור שההפך הוא הנכון. לפעמים, הדמויות האחרות אף מסתכלות למצלמה במבט שמביע: ״כולנו יודעים מה קורה פה״.

מי שכותב דמות חסרת מודעות כמו מייקל הוא בהכרח כותב מודע מאוד, כך שהסדרה כולה משדרת מודעות גבוהה ותחכום בכתיבת הבעיות שהדמויות צריכות להתמודד עמן. אמנם הדמויות בסדרה, ובראשן מייקל, לא נענשות על ההתנהגות הגזענית, הסקסיסטית והדוחה שלהן, אבל הן בכל זאת מציבות מראה מאוד לא נעימה, בהיותן קיצוניות כל כך, לכל אדם שחוטא בהתנהגות לא מודעת. בנוסף להיותו כלי הומוריסטי אדיר, הקרינג׳ כחלק מתקשורת ההמונים הוא גם כלי חינוכי, ובטלוויזיה הוא מגיע לצורת הביטוי האידיאלית שלו. תוך כדי צפייה אנחנו נשארים דבוקים למסך ומחויבים לצפות בשקט במבטים הננעצים, נעים באי נחת במקום, חווים את התגובה הפיזית למבוכה על בשרנו. הטלוויזיה מכתיבה את הקצב של ההתרחשות. המשרד, למשל, ברגעים הכי מביכים, משאירה אותנו בוהים ולא מאפשרת לנו להעביר עמוד כדי לברוח מהסיטואציה.

בניגוד לסדרות, ספרים עם גיבורים חסרי מודעות עצמית נותנים תחושה אחרת. בדומה לסדרה, נדרש כותב מודע כדי לכתוב דמות לא מודעת, אבל הפער בין החוויה של הקורא והמספר המודעים לבין החוויה של הגיבור הלא מודע יוצר משהו שונה מהומור. הפער הזה יוצר את התחושה שהגיבור הוא קול בלתי מהימן, והקריאה נעשית טראגית.

אתן לדוגמה את הסיפור העד של שולמית הראבן. הסיפור נכתב כדיאלוג פנימי מנקודת מבטו של יותם, מורה בקיבוץ אשר קולט לכיתתו ילד-פליט מפולין בזמן מלחמת העולם השנייה. הילד מספר על הזוועות שעברה משפחתו במלחמה, ובתקופה זו, בה בארץ עוד לא ידעו על רצח העם שמתחיל להתרחש, לא מאמינים לו. המורה מתעסק בקליטת הילד ושילובו החברתי בכיתה ובקיבוץ, ובינתיים מתעסק בהתרחשות נוספת לה הוא מקדיש את מלוא תשומת ליבו, התאהבותו בתלמידה בת 17 והביטחון שלו שהיא מרגישה כמוהו.

על פניו דמותו של יותם המורה יכולה להישמע קומית כמו הדמות של מייקל סקוט חסר המודעות: שניהם חסרי אינטליגנציה רגשית, מתרכזים בטפל ולא בעיקר, והקורא או הצופה עוקב אחרי ההתנהגות שלהם תוך מריטת שערות ומצפה בכיליון שהם יתעשתו או שגורם חיצוני יגרום להם להבין את טעותם. אבל יותם, גיבור העד הוא אינו דמות קומית, אלא דמות טרגית. הסיפור הוא טרגי ולא בהכרח כי הוא עוסק בנושאים כבדים יותר מאשר סדרה כמו המשרד. אפשר לטעון שהמשרד נוגעת בנושאים הכואבים ביותר במאה ה-21: גזענות, הטרדות מיניות, ניצול יחסי מרות, מירוץ העכברים הקפיטליסטי, ועוד.

הסיבה שהסדרה היא קומית והסיפור הוא טרגי טמונה במדיום, וספציפית בשימוש של הספרות במונולוג הפנימי של יותם, שבזכותו הקורא נשאב לתוך רצף המחשבות שלו ולא יכול להפסיק לקרוא. המונולוג הזה מנתב את המבוכה שהייתה יכולה להיווצר מהקריאה והופך אותה לחיבור עמוק בין הקורא לבין הדמות. בעוד חוסר המודעות של מייקל מתווך דרך עיניהן של הדמויות האחרות, חוסר המודעות של יותם מתווך רק דרך יותם, ולכן הקורא אולי מרחם על הדמות, אבל הוא בעיקר עצוב ביחד איתה, ובוודאי שלא חווה תגובת קרינג׳ פיזית בלתי רצונית.

המונולוג הפנימי הזה הוא הכלי הסודי של הספרות והוא מה שמאפשר לה לחלוב רגש מקוראיה. לגיבורי המונולוגים תמיד תהיה נקודת עיוורון, איזור קטן של חוסר מודעות שמפריד אותה מן העולם והופך אותה לדמות מעניינת, לא מושלמת ומעוררת הזדהות. לכן, זה לא משנה מה הכשל המחשבתי שיכול להיות לדמות שחושפת בפניי את מחשבותיה, אני כקוראת אזדהה איתה באופן מלא. זהו כלי ספרותי שלא הצליח לעבור אל המסך: מתי בפעם האחרונה ראיתם סדרה שהיה בה קריין, שלא נאמר, מספר, שדיבר יותר ממשפט אחד ברצף? נדמה שעל המסך, המילים היחידות שנאמרות לא מפיהן של דמויות הן תיאורי זמן.

ספרים, לעומת זאת, מעולם לא היו צריכים לתרץ את העובדה שאף עלילה לא מתרחשת כבר כמה דקות. הם לא צריכים לתת נימוק לכל שנייה של זמן מסך. סופרים לא חייבים להתקמצן על מספר הדפים שהדמות שלהם חושבת מבלי לעשות כלום. דמות ספרותית יכולה, באופן חופשי, להרהר לפני השינה, להתלבט, להיזכר בדברים שקרו לה בעבר או במחשבות שחשבה, אין צורך באקשן או תנועה מהירה כדי שהקורא ימשיך לקרוא ולהעביר דפים. כקוראים, אנחנו יכולים להישאב לתוך מונולוג פנימי כתוב היטב כל עוד הוא ממשיך, כל עוד הספר נותן עוד. זאת בעיני הסיבה המרכזית לכך שהמדיום הספרותי כל כך טוב בלחבר את מי שצורך אותו לדמויות אנושיות, אמיתיות, פגומות ובעיקר אמינות. זהו הערך המרכזי של הספרות על פני מדיומים אחרים. כשאני מחפשת רגש אנושי - אני מוצאת אותו רק בספרים.