היומן המושיע: על ״תלחצי!״ מאת ספייר

(טריגרים: התעללות מינית, גילוי עריות, הריון נעורים, אלימות במשפחה, הזנחה)

את הספר "תלחצי!" מאת ספייר לקחתי בטעות כשביקרתי בספריה העירונית בבנימינה, אי שם בכיתה ט' או י'. אם הייתה שם ספרנית אולי היא הייתה מייעצת לי לא לקחת אותו ולשקול לקחת ספר קצת יותר קליל או אחד שמחליק בקלות בגרון, אבל לא הייתה. לקחתי אותו הביתה והייתי כל כך בהלם שסיימתי אותו בקריאה אחת, תוך שעות מעטות ועברה כשנה וחצי עד שיכולתי להחזיק בו שוב. כשהתחלתי את התואר במסלול כתיבה יוצרת הרגשתי צורך לא ברור לחזור ולקרוא בו בפעם השלישית, על אף המועקה הקבועה שליוותה אותי זמן רב לאחר כל קריאה. למה? יכול להיות שהייתה בי איזושהי תחושה שהפעם אני מגיעה אליו ממקום מבין יותר, עמוק יותר, שיכול להבין את מורכבויות הכתיבה - אבל טעיתי. כנראה שיש ספרים שהקריאה בהם מנתקת כל חשיבה "רציונלית" או הגיונית לגביהם, והספר "תלחצי" הוא אחד מהם.

"תלחצי!" עוסק בנעורים ובהתבגרות של קלריס פרשס ג'ונס בת ה-16, נערה אמריקאית, שחורה ואנאלפביתית החיה בהרלם של סוף שנות השמונים. היא אימא לילדה קטנה בעלת תסמונת דאון ונמצאת בשיאו של ההיריון השני שלה, כאשר שני הילדים הם תוצאה של האונס המתמשך שהיא עוברת על ידי אבא שלה. אימא שלה מאשימה אותה בגניבת הגבר שלה ומתעמרת בה ללא הפסק, מכריחה אותה לבשל עבורה, לעשות עבורה הסידורים ואף מתעללת בה מינית. הסיפור צובר תאוצה כשבית הספר של פרשס מעיף אותה ממנו ורושם אותה לבית ספר אלטרנטיבי, הממוקם בגג של מלון, ושם היא לומדת בכיתה קטנה קרוא וכתוב, מא' ועד ת'. בית הספר הופך להיות המקום בו היא לומדת איך לבטא את עצמה בעולם ומאפשר לה חיפוש עצמי במסע להבין את מקומה מהותה בעולם האלים שבו היא חיה.

לא רק שהסיפור קשה לכשעצמו, צורת הכתיבה של פרשס וההתנסחות שבה היא משתמשת כדי לבטא את עצמה לא מאפשרת לקוראים לברוח מהמציאות הקשה שממנה היא מגיעה. כמעט בכל עמוד מופיע תיאור מפורט לפרטי פרטים, מעיניים של ילדה, על מעשי האונס האכזריים והאלימות שמקיפים אותה בכל יום, תיאור שאינו מאפשר לקרוא את העמודים הבאים מבלי לשאת את הזיכרון הקשה שלה. האירועים המזוויעים האלה מתוארים בצורה ריאליסטית ביותר ואפשר ממש להרגיש את ערמת האבנים הולכת ונערמת על הנפש ככל שהסיפור מתקדם. לעיתים הסיפור מצריך עצירה פיזית של הקריאה על מנת לנסות לתת לנפש להתמודד עם כל הדברים האלה שנערה בת שש עשרה מספרת לנו שהיא חווה ולהבין שכפי שהיא לא עוזבת אותה בשום שלב של חייה, כך היא לא תעזוב אותנו בשום שלב של הקריאה.

אלמנט נוסף שנובע מהעברת הסיפור דרך תודעתה של פרשס הוא שגיאות הכתיב הרבות המופיעות בסיפור. אלו מתבטאות בשגיאות כתיב הטיפשיות ביותר שאפשר לחשוב עליהן, מי בעידן המודרני לא יודע איך לכתוב ולבטא את עצמו? על אף השגיאות הרבות, פרשס מצליחה להעביר את העובדה שאין לה כלים איך לבטא את עצמה, מאחר היא לא באמת יודעת איך להיות היא בעולם שמשתמש בה כחפץ.

לקראת סוף הפרק השני פרשס מגיעה לתובנה חשובה:

"אבל עכשיו מאז שהתחלתי ללכת לבצפר, אני מרגישה לבד. מאז שהתחלתי לשבת במעגל אני מבינה שכל החיים שלי, כל החיים שלי הייתי מחוץ למעגל. אמא נותנת לי פקודות, אבא מדבר אליי מילים גסות כמו בסרטים של פורנו, בצפר אף פ'ם לא לימד אותי כלום. עבר כבר חודש. אני ממשיכה ללכת לבצפר. אני כבר לא עושה ת'צמי כאילו שאני לא בהריון. אני נותנת להריון הזה להיקלט גם במוח שלי. ידעתי את זה גם קודם אבל עכשיו זה כאילו חלק ממני? לא סתם משו שתקוע לי בתוך הגוף, גודל בתוכי, עושה אותי שמנה". (עמוד 71)

התובנה הזו של פרשס היא זו שהולכת להניע את השינוי העתיד לבוא בחייה- יש לה מקום במעגל, והכתיבה היא אחד הדברים שעוזרים לה לפסל את מקומה לשם. יש קווים מאוד ברורים בין הדמות של פרשס לבין הסופרת, ספייר. ספייר עברה התעללות מינית על ידי אביה בילדותה, וגם היא נשרה מהתיכון. מעבר לסיפור הסמי-אוטוביוגרפי של המחברת שמתחבא כאן, בעיניי "תלחצי" הוא סיפור על כוחה של הכתיבה. פרשס מתוארת בהתחלה כילדה שלא מדברת, כי לא נתנו לה מקום וכלים. בבית ספר אלטרנטיבי היא לראשונה מקבלת כלים ובמה כדי לביטוי עצמי- היא נדרשת להצטייד בשתי מחברות לימודים ובמחברת יומן, בה היא מתכתבת עם מורתה, מיס ריין, מידי יום.

הכתיבה היא זו שמניעה את פרשס וגורמת לה לצאת לעצמאות נפשית וחומרית כאחד. רק לאחר שהיא מתחילה לכתוב היא מתחילה לצאת לאט לאט מחייה הקודמים והמתעללים ומתבהר לה מה היא רוצה לעשות עם חייה, בשונה מהוריה המתעללים. הרעיון של כתיבת יומן כאקט טיפולי הוא לא חדש, אבל אני חושבת שכאן הוא מקבל במה מעניינת במיוחד. מנערה שלא יודעת לקרוא ולכתוב, שהאותיות מתבלגנות לה וחומקות ממנה, פרשס מוצאת את הכוח לבטא את עצמה, את הרצונות שלה ואת הסודות הכי כאובים וכמוסים ששמרה רק לעצמה דרך הכתיבה. רק לאחר השחרור שבכתיבה פרשס מוצאת כוחות לתעל את ההבנות האלו גם לחיים האמיתיים, וכאן אולי מגיע שיעור שבא ללמד את כולנו. שיעור שאני אישית למדתי כבר בקריאה הראשונה.

בשנת 2009 יצא הסרט "פרשס" המבוסס על הספר מאת ספייר. הסרט קיבל תשבוחות רבות, אך בעיניי יש בו משהו אחד משמעותי שחסר: הכתיבה. בסרט ישנו דגש על הרומנטיקה שבסיפור, על הרצון של ילדה לצאת מחיים מתעללים לחיים בעלי משמעות, אבל לעשות את זה לא דרך הכתיבה אלא דרך הרצון להיות חלק מתרבות הפופ ודרך הדמויות המבוגרות בחייה כמו המורה מיס ריין או העובדת הסוציאלית. בעיניי, זו פרשנות שמחסירה חלק נרחב מהאינטימיות של הסיפור. זהו לא סיפור הצלחה של תרבות או מסגרות הסמכות, זה סיפור הצלחה של הכתיבה ככוח מרפא, כוח שנתן לראשונה אמצעי ביטוי לילדה שכל חייה נלקח ממנה הקול שלה. להטות את הסיפור לטובת הכוחות הגדולים של החברה היא טעות ואף עלבון למסע חייה של קלריס פרשס ג'ונס.

אם יש מסר שאני חושבת שפרשס מנסה להעביר לנו גם אם היא לא מודעת אליו, הוא שכתיבה וטיפול אישי דרך הכתיבה הם ממש לא הנחלה של המלומדים והמנוסים. הכתיבה והפורקן שמגיע איתה יכול לשרת ולעזור לכל אדם, בין אם יש לו ניסיון עם כתיבה ובין אם לא. הכתיבה יכולה לשמש לכולנו פורקן לדברים שאנחנו לא יכולים לבטא בדיבור והיא משמשת דלת אחורית לפריצה. אני מניחה ומקווה שמרבית הקוראים לא יוכלו להזדהות עם סיפור החיים המזעזע של פרשס, אך אין לי ספק שהם יזדהו עם הזיכוך והנחמה שהיא מצליחה לקבל דרך הכתיבה ודרך היומן, זיכוך שלא הצליחה לקבל מן העולם האמיתי.

״תלחצי!״ מאת ספייר. מו״ל: סאגה, 2006. תרגום: שרון קרמנר. מס׳ עמודים: 175.

.תמונה ראשית: פוסטר הסרט