• זהר קטן

יהונתן, לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה

פופ מעולם לא התכוון להרעיד את אמות הסיפים. תמיד התכוון למכור לנו מוצר, לשמור על מהותו הפופולרית ולבדר קהל רחב כמה שיותר. לפי הוויקיפדיה עליו, יהונתן מרגי תמיד התכוון להיות כוכב פופ. גם כשהגיע לתכנית הריאליטי הכוכב הבא בגיל 17, הוא סומן מהרגע הראשון כמי שיגיע רחוק, כשובר לבבות אולטימטיבי, כסטאר. בהתאמה לכך, גם המוזיקה שהוציא החוצה לעולם תמיד נשארה בגדר המיינסטרים, לא חרגה מאף בחינה. נדמה שמרגי הוא כוכב הילדים הראשון בארץ שהאסתטיקה שלו מצליחה לקרוץ ואף להשתוות, ברמתה הגבוהה, לזו שמחוץ לארץ. אך זה לא כי המוזיקה, הליריקה ועטיפת המוצר הכללית של מרגי חרגה מהתבנית המקובלת והרגילה בארץ, אלא כנראה רק כי זוהי הבנה כללית שחולשת בין ענקי הפופ הישראליים, ביניהם גם בת זוגתו לשעבר נועה קירל, שאין לפסוח על הוויז׳ואלז.


באי.פי מה יהיה שהוציא ב- 2019 יהונתן מרגי בן ה-19 עדיין שר על מה שרבים לפניו שרו: בפנייתו לאהובה אחת או כמה (״לא יודע מאמי מה יהיה״), הוא שר בקול הברונו מארס שלו על אהבה נכזבת, מריבות בין אוהבים (״עם הריבים בינינו מה יהיה״), משתעשע בריגוש שבבגידה ("אוי ממי אוי ממי זה אסור/אם יתפסו אותנו אני גמור״) ובמקסימום, מתייחס ל״המלחמות, הדאגות[...]מסכות מסכות״. בתקופה ההיא מרגי סומן ככוכב פופ מוצלח לנוער באמצעות הנוסחה המקובלת, הידועה והשחוקה למדי בארץ ובחו״ל: כוכב הפופ הזה ישיר אך ורק שירי אהבה, במיוחד כזו נכזבת או בעייתית. דוגמה מובהקת לכך היא ג׳סטין ביבר ששר את הלהיט Baby על אהבה נכזבת כבר בגיל 16. הוא ינהל זוגיות מתוקשרת עם כוכבת פופ מפורסמת לא פחות, שתדע עליות ומורדות, להלן הזוגיות שניהל (דגש על ניהל) מרגי עם קירל שהשנה הגיעה לסיומה, ואם כבר בהשוואה עם ביבר עסקינן, אזי הזוגיות המתוקשרת שלו עם סלינה גומז, שעד היום, גם אחרי שביבר עצמו נשוי לאחרת באושר ועושר, מייצרת כותרות.


באוקטובר השנה יצא האי.פי השני של מרגי לא להיות לבד, ולכאורה, דבר לא השתנה. בכל שלושת השירים באלבום – פונה מרגי לאהובה כלשהי ושר על העליות והמורדות של חיי אהבה, זוגיות והיכרויות. אך יש כמה דברים שהשתנו, בראש ובראשונה האסתטיקה. אם באי.פי הקודם מרגי היה כוכב פופ שמשחק גם על משבצת ה-R&B, כעת הוא מאמץ סאונד אחר ואפשר לומר שגם מראה שונה: בין ברונו מארס להארי סטיילס, בלי לפחד מחליפות צבעוניות ומנצנצות, המוזיקה של מרגי קורצת גם לעולמות הדיסקו והפאנק, ובמיוחד לטרנד העכשווי ביותר גם באופנה וגם במוזיקה: עירוב בין שנות ה-70 וה-80, עם הסאונד של דה וויקנד ודואה ליפה. מרגי שומר על התכנים קלילים ומוכרים, אך כן מנסה לקרוץ לגבהים של חוץ לארץ ולהרעיד את אמות הסיפים בלבוש מנצנץ ולא מתנצל.


אם כן, ניתן לומר שדמותו של מרגי ככוכב פופ שומרת על תבנית מסוימת שמאז שנות ה-2000 היא כמעט קדושה. כוכבי פופ עולים ויורדים, בין אם הם בארץ או בחו״ל, גדולים או קטנים, הם תמיד יענו לטרנדים הנוכחיים של אופנה וסאונד, תמיד ישירו על אהבה, תמיד ינהלו זוגיות מתוקשרת רוויה בדרמה. בישראל במיוחד, כוכבי הפופ תמיד יועדו לקהל יעד מאוד מסוים: ילדים. שלא כמו בארה״ב למשל, כוכבי הפופ בארץ, כולם ככלל, פונים לילדים, ולכן התוכן שלהם מעוצב בהתאם. אמנם נעה קירל התחילה את דרכה בפרובוקציה עם השיר קילר שעורר סערה, אך זה לא מנע ממנה להפוך לכוכבת הפופ הכי גדולה בארץ כיום, להפך, זה רק הקפיץ אותה למקום שבו היא כבר לא זקוקה בהכרח לפרובוקציות כדי להצליח. מנגד לה, מרגי תמיד נשאר ממלכתי, ושמר על הקדושה והטוהר שכוכב ילדים מחויב אליהם. גם בשיר הכביכול פרובוקטיבי שלו ״זה אסור״, הפרובוקציה היא אך ורק מרומזת וקורצת למאזין הקשוב.


מי ששיחקה עם קדושה במלוא מובן המילה, והצליחה עוד לפני מותה להפוך לקדושה מעונה, או טמאה, תלוי איך מסתכלים על זה, הייתה יונה וולך. בניגוד ליהונתן מרגי, יונה וולך מעולם לא ניסתה להיות פופ. היא לא ניסתה למכור את עצמה לקהל הרחב, אלא להפך. היא ניסתה להסיט את הדיון מהיותה סמל: בראש ובראשונה לא סמל מין (״אף פעם לא הייתי מספיק אישה, תמיד הייתי חצי בחור״) אך גם לא דמות להיאחז בתמונה או תבנית ידועה מראש שלה. היא, במלוא מובן הקלישאה, תמיד הרעידה את אמות הסיפים. תמיד שברה את המוסכמות. אם אכן יש תבנית שביקשה לייצר לעצמה, זו תבנית הקדושה המעונה (״לא רציתי, זה נכפה עליי״), אך כמובן שוולך עשתה זאת בצורה הפרובוקטיבית ביותר (״למדתי כמו כל אישה לשנוא נשים, לשנוא חולשה[...]ולהיות חצי זין״).


אחת הדוגמאות המובהקות לפרובוקציה שעוררה יונה, הוא שירה תפילין שפורסם בעיתון 77 בשנת 1982, ועורר סערה ציבורית רחבה שיצאה מגדר גבולות הזירה הספרותית. בשיר, וולך משתמשת בתפילין על מנת לייצר סיטואציה תיאטרלית מינית בעלת מאפייני סאדו-מאזו. התגובה הציבורית החריפה ביותר הגיעה מכיוונה של סגנית שר החינוך אז, מרים תעסה-גלזר, שכינתה את וולך ״מופרעת״ ו״בהמה מיוחמת״. במאמרה על ״תפילין״, רות צופר מערערת על התפיסה של הציבור הרחב והרגיש של השיר, כשיר פורנו של חילול קדושה ומתקפה תרבותית על היהדות, ומראה כיצד יכול להיקרא גם כעיבוד מחדש של מושגים מיושנים של מיניות, יחסי מגדר וזהות נשית. כלומר, אפשר להגיד שוולך לא הפעילה פרובוקציה כדי לעצבן בכוונה, התפיסה שלה של העולם הייתה מלכתחילה מהפכנית, אחרת. יותר משציירה לעצמה את דמותה, היא הייתה אותה דמות.


במאמרה יונה וולך כקדושה מעונה חמוטל צמיר מתחקה אחר האופן בו נוצר אותו האימג׳ לוולך, באמצעות שיריה, התפיסה העצמית שלה והראיונות שערכה במהלך השנים. צמיר מסמנת את שיריה הראשונים של וולך שהתפרסמו במחזור דברים ב-1966 כנקודת התחלה בעלת משמעות מכרעת. במחזור זה מוטיב עיקרי הוא שירי הדמויות של וולך, וביניהם נמצא השיר קורנליה.


עוד קודם ליציאת האי.פי האחרון שלו, מרגי שיחרר את הקליפ לסינגל אנג׳ל. את השיר כתב יהונתן מרגי בשיתוף פעולה עם לירז "סטטיק" רוסו וירדן "ג׳ורדי" פלג, את הקליפ ביימו וכתבו יחדיו מרגי, סאשה פרילוצקי ומורן מורדי. בקליפ, מרגי מתיישב לפסנתר בתוך בר אפלולי, ופונה למאזינה נעדרת ״תני לי להגיד לך משהו״ במעין סולו שירה חצי מסולסל וחצי קורץ לכיווני הסול וה-R&B, הוא מציין כי אותה מאזינה היא ״בטח לא מלאך/ אבל יש בך משהו שרק הוא יכול לתת״. המצלמה מסיטה את מבטה לאותה מאזינה, שכעת נעשית נוכחת, בחורה צעירה, יפה וצנומה בשפתון אדום ומטפחת ראש אדומה. מרגי מעלה בפניה את השאלה ״אז למה הם קוראים לך אנג׳ל?״. קהל הנשים בבר מוחא כפיים, הביט הפאנקי של השיר נכנס ומרגי מופיע על הבמה אוחז במיקרופון, ושר את הפזמון: ״לא/ אין לך/ כנפיים את לא מלאך/ הסתכלתי בשמים לא רשום שהם שלך/ תסתכלי לי בעיניים/ למה הם קוראים לך אנג׳ל?/ את שדה את, את שדה את״ (עם השמטות שלי).


השיר והקליפ אנג׳ל הם, בכוונת תחילה או בתמימות גמורה, בעלי הרבה מאפיינים מעולמה של ״קורנליה״ של וולך. השיר לבדו אמנם קורץ לעיסוק של וולך בקורנליה בדמות אישה שדה, אך את ההשוואה העיקרית ניתן למצוא בשילוב השיר והקליפ.



קורנליה מאת יונה וולך. מתוך אתר הספרייה החדשה
קורנליה מאת יונה וולך. מתוך אתר הספרייה החדשה

בניתוחה את השיר, צמיר מדגישה בעיקר את הפסיביות והתמימות (״חסרת יזמה ומוכרחה״, ״לא ידעה״) של קורנליה, שהשד לוקח אותה, והאנשים ״עשו לה״, לעומת התפיסה של אותם האנשים אותה כשדה. במיוחד מדגישה צמיר כי הדובר עצמו הוא כביכול ניטרלי, או לפחות בתחילה כותב מנקודת מבטה של קורנליה, אך ברגע שבו הוא טוען ״אפשר היה לחשוב ממש״, הוא מזדהה עם עמדתם של האנשים שמתבוננים על קורנליה מבחוץ.


לאורך כל השיר, ישנו ניגוד בין התפיסה העצמית של קורנליה, לבין תפיסת האנשים אותה כאחרת לגמרי: כשדה, מכשפה, מאיימת. מתוך הדיון בניגוד זה, צמיר מעלה את התפקיד של הקדושה המשותף גם למכשפה: שתיהן מייצגת צורה של כוח על אנושי, יחסים קרובים עם האלוהי, שתיהן זוכות להערצה ו/או לסלידה ולנידוי. אם כן, השאלה ששמה צמיר במרכז השיר: ״כשקורנליה יצאה לקטוף סרפדים, האם ליווה אותה השטן או האל?״ האם היא קדושה, או שהיא לכודה בידי השטן? לטענת צמיר, השיר אינו מספק תשובה אחת לשאלה זו. ולטענתי, כך גם הקליפ של אנג׳ל.


בקליפ של מרגי ישנה התמקדות באותה בחורה, שאפשר לכנותה אנג׳ל. ניתן להשוות את מרגי עצמו לדובר של השיר, כפי שבקורנליה ישנו דובר חיצוני, ואת קהל הנשים שמונכח בתחילה על ידי מחיאות כפיים חסרות פנים, לאותם ״אנשים״ שמתבוננים על קורנליה. בשני השירים, הדובר והאנשים מכנים את אנג׳ל/קורנליה כשדה. בקליפ, זה ניכר כאשר מרגי שר ״את שדה את״ והנשים מצטרפות אליו. אותה אנג׳ל היא כביכול חלק מהקהל בהופעתו של מרגי, היא זהה להן בלבוש, בתלתלים ובמטפחת הראש האדומה, אך היא מובחנת מהן: לאורך 2 הדקות הראשונות של הקליפ, היא היחידה שרואים את פרצופה במלואו. היא לא מוחאת כפיים יחד עם הקהל, וגם לא שרה עם מרגי את מילות השיר. ברור כי היא הנושא של השיר והקליפ גם יחד. בזמן שהנשים רוקדות ונהנות, אותה אנג׳ל נראית אבודה ומודאגת, אפילו נבוכה מהסיטואציה. כך מסומנת אנג׳ל, כמו קורנליה - היא לא חלק מאותם ״אנשים״.


בהמשך עלילת הקליפ, אנג׳ל מפלסת בקושי את דרכה בקהל ומגיעה לשירותים של המקום. לכאורה, היא אקטיבית בפעולתה אך ניכר שהיא עושה זאת כדי לברוח מסיטואציה נורמטיבית שבה היא לא מצליחה להיות אקטיבית: ההופעה. בשירותים היא מתבוננת בעצמה במראה ועוצמת עיניים, מה שניתן להשוות כהירדמות לאותו הלילה שבו נלקחה קורנליה על ידי השד. כשאנג׳ל פותחת את עיניה דמותה ״מתעוררת״ במקום אחר – חלל שקירותיו ורצפתו שחורים, על הרצפה משתקפת דמותה כאילו הייתה נוזל או מראה. החלל הוא חלל מופשט שיכול לדמות או את הלילה החשוך שבו נלקחת קורנליה, או את שני החללים המופשטים האולטימטיביים: גן עדן-גיהינום. הניגוד הבינארי הזה מודגש ביתר שאת כאשר מתבוננים על מה שמתרחש בחלל עצמו: אנג׳ל לבושה שמלה לבנה ופשוטה והיא חסרת איפור, במרחק ממנה נמצאת דמות כפילה שלה לבושה בשמלה דומה אך בצבע אדום בוהק, רוקדת בפראות לשירתו של מרגי ומחייכת חיוך גדול.


את תמונת הכפילה של אנג'ל ניתן להמשיל לכפילות דמותה של קורנליה. גם קורנליה הופכת למעין שדה אדומה, בעקבות פעולתו של השד. לעומת קורנליה, אנג׳ל מקבלת על עצמה את השדה האדומה ואף מחייכת למראה דמותה. כשהיא ״מתעוררת״ פעם נוספת בשירותים, היא ממשיכה לחזות בדמותה הרוקדת כאשר היא מתבוננת למראה. נדמה כי היא מנסה להתאפס על עצמה ולהתכונן לדבר מה. בפריים הבא, דמותה הראשונית של אנג׳ל כבר רוקדת בעצמה במרכז הרחבה, בפראות שבולטת לעומת שאר הנשים בקהל. זאת ניתן להשוות ל״אנשים עשו לה״, אמנם לא ברור מה עשו לה, הקונוטציה הראשונית היא מינית אך כפי שצמיר הבהירה יכולה להיות לכך משמעויות נוספות: ״עשו לה צרות, עשו לה בושות״.


הקליפ מסתיים בפריים של הבר הריק, במרכזו אנג׳ל, בג׳קט אדום בוהק, רוקדת לעצמה עם אוזניות, כאשר המנקה מנסה לנקות את רצפת הבר סביבה. מרגי, ישוב לספסל הפסנתר, מחייך בעודו מביט בה. כמו השיר, גם הקליפ מסתיים בחוסר המודעות של אנג׳ל. אם קורנליה עצמה ״לא ידעה״, אז אנג׳ל עצמה לא שמה לב שהמסיבה נגמרה והיא ממשיכה לרקוד, כביכול לעצמה – אך למעשה, הדובר, מרגי, עוד ממשיך להביט בה, כאשר השורה האחרונה של השיר ״אני כבר לא קורא לך אנג׳ל״ מהדהדת. גם כאן ישנו המתח בין ההגדרה העצמית של אנג׳ל – דמותה הטהורה, האבודה והנבוכה, לבושה שמלה לבנה, לעומת דמותה ה״אמיתית״, שאם תתמסר ללילה מספיק תוכל להתעורר בפראותה. באנג׳ל כמו בקורנליה הדובר משחק תפקיד משמעותי. הוא מנווט את הניגוד שקיים בין התפיסה העצמית לבין המבט החיצוני על הדמות. ב״אנג׳ל״ הדובר הוא הרבה יותר אקטיבי, הוא לא מניח לדמות לעטות על עצמה את הקדושה ומכריז מההתחלה שהיא שדה ורעה.


בקליפ, מבטם של האנשים על קורנליה הופך למבטם של הצופים. אנו רגילים לקליפים של שירי פופ בהם דמות הזמר/ת נמצאת ביחסים כלשהם עם דמות מהמין השני – מיניים, ארוטיים, רומנטיים. לכן, כשהמצלמה מסיטה את מבטה ממרגי לאנג׳ל, אנחנו ישר מפרשים את הסיטואציה לכיוון הרומנטי או האירוטי. הסממנים האירוטיים בשירה של וולך לא חסרים גם מהקליפ הידידותי לילדים של מרגי. השפתון האדום והריקוד הפרוע, הכינויים ״רעה״ ו-״שדה״ מציירים את אנג׳ל כדמות שהמיניות נוטפת ממנה, בין אם היא מודעת לכך או לא, בדיוק כמו קורנליה. בנוסף, הקליפ ובמיוחד הסצנה הסופית שבה מרגי צופה באנג׳ל חסרת המודעות, מאפשרים לאחד בין דמות הדובר לבין השד בשירה של וולך, ייתכן שמרגי הוא הוא השד שחוטף את קורנליה באמצע הלילה וקוטף איתה סרפדים (תגידי זה כאב לך שנפלת עלי?).


הדיון על תפיסה עצמית למול מבט חיצוני מעלה שאלות רבות בין הניסיון של וולך להגדיר עצמה לבין המכונה המשומנת היטב שמייצרת כוכבי פופ כמו מרגי. דמותו של מרגי, הקליפים והשירים שלו, הם חלק מפרסונת כוכב הפופ שלו. הם לא מעידים על דמותו האותנטית של יהונתן מרגי שנולד בתל-אביב וגדל בנווה מונסון, אלא הם חלק מהאומנות, מאותה מכונה משומנת היטב שמייצרת כוכבי פופ לילדים ישראליים. לעומת זאת, שיריה של יונה וולך עונים על שני האלמנטים האלו: חלק מהאומנות שלה כמשוררת עברית ובה בעת מעידים על דמותה.


גם הדיון על קדושה ופרובוקציה, מיניות וטהורות בהקשר של דמות כוכב הפופ מתבטל בעומקו לנוכח דמות כמו יונה וולך. ייתכן, וככל הנראה, שהקליפ של אנג׳ל הוא משחק פשוט, אסתטי וחמוד על הניגוד בין שטן-מלאך, כפי שתחפושת בפורים של זוג חברות או בני זוג יכולה להיות. אך כשחמוטל צמיר שואלת על קורנליה: ״האם היא קדושה, או שהיא לכודה בידי השטן?״ אני נאלצת גם לשאול על מרגי: האם הוא כוכב פופ בתבנית מוכרת או אומן מהמעלה הראשונה שהרפרנסים שלו לתרבות עמוקים יותר משחשבנו? ועל יונה וולך: האם היא מכונה משומנת היטב שניסתה לייצר לעצמה תדמית חמקמקה?


אנחנו אוהבים לחשוב על פופ כטראש, והדור שלי אוהב להגיד שהוא מקשיב לנועה קירל ויהונתן מרגי באופן אירוני, או כגילטי פלז׳ר, וייתכן שעצם ההשוואה בין וולך למרגי תעלה אותי על המוקד בגלל הפרובוקציה שבהשוואה בין המשוררת האחרונה של השירה העברית לבין כוכב פופ עכשווי שאולי עוד שני עשורים ינסה לעשות קאמבק. אבל אולי תרבות הפופ וקדושה אינן כל כך רחוקות, אולי דווקא השימושים של וולך בדימויים הפשוטים והנגישים ביותר של שטן-מלאך, הצימוד הניגודי שניתן לחזות גם בשיר תפילין – (תפילין-מין) הם שגרמו לכך ששיריה נחרטו לעד, ואולי זה מה שתרבות הפופ עשתה מאז ומתמיד? אולי יונה וולך היא יותר תרבות הפופ משחשבנו, ויהונתן מרגי הוא פחות כוכב ילדים קדוש ויותר אומן פרובוקטור כמו וולך?


מקורות

צופר, רות. עבותות משחררים: חפצים, מיניות ושערוריה ב"תפילין" של יונה וולך. תיאוריה וביקורת, 17, 75–100. (2000).


צמיר, חמוטל. בשם האב, הבן ורוח הקודש: יונה וולך כקדושה מעונה. בשם הנוף : לאומיות, מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית בשנות החמישים והששים. הקשרים: המכון לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, כתר, 235-274. (2006).

227 צפיות