אני לא מאמינה ששוב נפלתי בפח של צרויה שָׁלֵו. שוב קראתי ספר שלה, הפעם את ״חיי אהבה״, ספרה השני, חשבתי שהוא ירגש אותי ויזכה אותי בבריחה כיפית מהמציאות, אבל שוב נשבר לי הלב, הרגשתי יותר כאב משמחה והתעמתי עם כמות הרגש החבוי בנפש האדם, ובפרט בדמות הגיבורה המטלטלת של הרומן הזה, יערה. בכל ספר של שָׁלֵו אני חווה את התחושות האלו, אז הן לא צריכות להפתיע אותי, אך הפעם, אחרי פרק או שניים אני מוצאת את עצמי כבר שבורה ומותשת רגשית, מסתובבת בבית ומנסה להכיל את מה שקראתי. אני מכריחה את עצמי להתיק את העיניים מהספר, למצוא את הסימנייה שנעלמה לה בין כריות הספה ולעשות משהו אחר. במקרה הזה קמתי וניגשתי לבן הזוג התמים שלי, בעוד המחשבות על יערה לא מרפות ממני, ותחושת האשמה שאכלה אותי מבפנים גרמה לי לפלוט מהפה לכיוונו, ״לא בגדתי בך, בטח שלא עם שני גברים ביפו, זה לא קרה״. אף כתיבה אחרת אינה מצליחה לגרום לי להזדהות עד כדי כך עם דמות ורגשותיה, כאשר הפעם אלו רגשות האשמה המבולבלים של יערה, גיבורת הרומן המסעיר הזה, המוצאת את עצמה מתאהבת בגבר שהוא לא הגבר עמו התחתנה חמש שנים קודם. היא קרועה למול הבחירה בינו לבין בעלה, שנשאר עיוור לכל ההתלבטות. מתוך הקרע הזה נדמה שכל המעשים שלה סותרים אחד את השני. העלילה סחפה אותי במערבולת של כאב ואושר זמניים, הכניסה אותי לתוך ראשה של יערה, לתוך החרדות שהיא חווה ולאלה שאני הייתי חווה בנוסף אילו הייתי במקומה. ״חיי אהבה״ יצא לאור לפני יותר מ-20 שנה (1997), תורגם לעשרות שפות והיה רב מכר עולמי. מה שמדהים בספר הזה והופך אותו לכל כך טוב בעיניי הוא קודם כל הכתיבה המהפנטת של שָׁלֵו. הטקסט מלא בתיאורים מרגשים, ובעיקר בתשומת לב לפרטים הכי קטנים בצורה שמפיחה חיים בכל סיטואציה שהספר נוגע בה. המחשבות של יערה פרושות לנגד עיניו של הקורא, קופצות מדבר לדבר בצורה אסוציאטיבית, ומכניסות אותו עמוק לתוך עולמה הפנימי. הספר כתוב בדרכה הייחודית של סופרת-משוררת, כך שבו זמנית הסיפור בו מושך אותנו להתקדם ולקרוא אותו מהר בעוד שהשירה המככבת בכל משפט רוצה למשוך את תשומת הלב של הקורא להתעכב עליה: ״[...]הדמעות שלי צונחות לתוך הצלחת״ (עמ׳ 232), ״אני אוהבת את צבע העור ואת הקול ואת ההליכה ואת הדרך שאתה מדליק סיגריה״ (עמ׳ 72). בנוסף לאופן הכתיבה הסוחף שלה, שָׁלֵו פונה לראש וללב של הקורא והסיפור מעורר הזדהות בכמה רמות שונות. ברמה הבסיסית, הגיבורה מוצאת את עצמה בסיטואציה של תלישות, התלבטות בין הישן והחדש. הטוויסט של שָׁלֵו לחוויה המוכרת הזו הוא שהחדש מסקרן דווקא מפני שהוא קשור בקשר עמוק כל כך לעבר שלה ושל משפחתה של הגיבורה. ההתלבטות היא סיטואציה שכל קורא יכול להזדהות עמה, אבל עוצמת התחושות של הגיבורה והקיצוניות של המעשים שלה כבר לא כל כך בני הזדהות. אני לפחות, נחרדת מהמהירות שבה יערה יוצאת להרפתקאות בעקבות גבר שהיא בקושי מכירה, מקלות הדעת שבה היא כמעט נוטשת פרויקטים שהתחילה לפני שפגשה אותו, ומהנונשלנטיות שבה אותו הגבר משנה לה את החיים. אבל כל זה לא משפיע כהוא זה על מידת ההיסחפות שלי אחרי הפעולות שלה. דווקא הקיצוניות של הגיבורה מרגישה כמו פנטזיה, עיבוד מלא סכנות לחיים האמיתיים, סיפור אהבה על פני השטח, ומתחת להם מסע הרפתקאות מותח שכולל גילוי סודות עמוקים משפחתיים ישנים. חלק ממהירות התנועה של הגיבורה מונעת מתשוקה מינית, ונתח לא קטן מההרפתקאות שהיא עוברת הן הרפתקאות מיניות. קשה להתעלם מסצנות הסקס המשובצות בספר בצורה וכמות שלא יביישו ספרות אירוטית. הגבר החדש שמבליח לתוך חייה של יערה מגיע בין היתר בשביל לעורר את כל החושים שלה, ו״חיי האהבה״ שלהם מקבילים לגמרי לחיי המין שלהם. הדמות של יערה היא התנגשות בין שתי הוויות מיניות הקיימות במקביל: מצד אחד השאיפה להיות נועזת ומרגשת, הרצון לרצות סקס ממש כמו שהגבר רוצה את זה, ומצד שני הצרכים הרגשיים כמו גם הפיזיים שלנו, צרכים שלעיתים עומדים בניגוד לאלה של מושא אהבתנו, והכוללים חום ואהבה. כל זאת ועוד נוסף לכאבים ולתסכול שנובעים מכך שפעמים רבות, גברים שהתחנכו על קורפוס אדיר של סרטים פורנוגרפיים לא פועלים ביחס ובתיאום לגוף הנשי. הדיסוננס המיני הזה כמעט מקביל לדיסוננס הרגשי ולעיקרו של הספר, שעוסק בבחירה קשה בין רגיעה לתשוקה. בעניינו של הספר, במרכזו של ״חיי אהבה״ מאת צרויה שלו, הגיבורה עוסקת בשאלה קיומית – איך אפשר לבחור בין מי שאוהב אותך לבין מי שאת אוהבת, והאם בכלל אפשר לדעת בוודאות את מי את אוהבת? מה עדיף, המסוכן או הבטוח? ההרפתקה או הבית? יערה, גיבורת הספר, לא מלמדת אותנו לבחור. היא נעה בין האפשרויות קדימה ואחורה כמו מטוטלת, ובכל פעם גורמת לאחת מהן להראות כאפשרות היחידה שקיימת, אפשרות מובנת מאליה שאין בה חסרונות, וכשנדמה לקוראים שהם יודעים מה יקרה ומה יהיה המשך הסיפור – היא זורקת אותנו בחזרה לצד השני. עניין נוסף ולא פחות עיקרי בחייה של יערה היא ההחלטה על הולדת ילדים. בעוד שבספרים אחרים של שָׁלֵו, ילדים הם בין המניעים העיקריים לפעולותיה של הגיבורה, ספר זה מצליח בתחילה לתעתע בקורא ולגרום לו לחשוב שפה הם אינם חלק מסט השיקולים. אלא שעם התקדמותו, ״חיי אהבה״ מזכיר לנו בעוצמה כואבת שילדים הם חתיכה בלתי ניתנת להפרדה מהזוגיות של הוריהם, ושההחלטה להביא אותם היא החלטה שמשפיעה על הזוגיות ובה בעת נובעת מתוך הצורך להשפיע על הזוגיות. כבת להורים גרושים, הבחירה להביא ילדים מתוך רצון ״להציל״ מערכת יחסים גוועת או משעממת, מתוך איזשהו הכרח שצריך להגיע אליו בחיים, צובטת אותי. הספר קושר קשר חזק בין מצב של אל-הורות לעריריות שהיא גמלונית ועצובה. יערה בוחנת אנשים חסרי ילדים ולא מצליחה להפסיק לחשוב על שברון הלב שמצבם בוודאי גורם להם, על אחת כמה וכמה הייסורים של מוות ללא ילדים. אני מוצאת את עצמי רוצה לנער אותה, לשאול אותה האם היא באמת חושבת שכל הבעיות של הזוגיות והחיים בכלל באות מהנחת בסיס של קיום ילדים או אי-קיומם? אם בעיניה של יערה חיי אהבה נגמרים עם הילדים, מדוע הולדתם כל כך רצויה לנו? האם עדיין כל מטרת הרומנטיקה, עליה אנחנו כותבים וקוראים וחולמים היא הולדת הדור הבא, ממש כמו בעלי חיים? אבל בסך הכל, יערה היא עוד אחת מנשים בשנות העשרים לחייהם שמרגישות שהן צריכות לקבל את כל ההחלטות של חייהן בנקודת הזמן הנוכחית, בעודן צעירות, כי הן גדלו על ברכי תיאור מסלול החיים המערבי האידיאלי – בחרי גבר, התחתני איתו, הביאי ילד או יותר, ונסי להיות מאושרת. אם את לא מאושרת – נסי לבגוד בו עם שני גברים ביפו, חפשי את משמעות חייך בסכנות מטמטמות וצרי לעצמך בעיות חדשות. ״חיי אהבה״ מאת צרויה שלו. מו״ל: כתר, 1997. מס׳ עמודים: 280. תמונה ראשית: כריכת הספר.

שוב נפלתי בפח של צרויה שלו

רשומון הוא מגזין אינטרנטי המספק מקום אחר ומבט אחר על הספרות. כסטודנטים לספרות ולכתיבה יוצרת, אנו מנסים ומנסות לכתוב גם על ספרות הנשארת בשוליים, ומהרהרים ומהרהרות במצבה הרעוע של הספרות בישראל ובעולם. לא בהכרח נצליח לשקם את מעמדה, אך אולי נצליח, בין רשימות המגזין, לברוא לה עולם חדש ורב-משמעי.
רָשׁוֹמוֹן  שֵם ז'. [משֵם סרטו של הבמאי היפני אַקִירָה קוּרוֹסאוָוה על-פי סיפור מאת הסופר היפני רִיוֹנוֹסוּקֶה אַקוּטַגאוָוה]. מושג המציין מצב אנושי רב-משמעי.
שוב נפלתי בפח של צרויה שלו