אמריקה של גטסבי והיום: המרדף אחרי הכסף לא נגמר

בגיל 15 רציתי להתחיל לקרוא קלאסיקות וספרים חכמים אחרים, אז קניתי את "גטסבי הגדול" באנגלית בחנות יד שניה, ספר מרופט שעמודיו כבר הצהיבו. לא הבנתי בזמנו על מה כל ההתלהבות ואחרי כמה פרקים בודדים השארתי אותו להתאבק בארון הספרים. לקראת שנות ה-20 של המאה הנוכחית ותחילת שנות ה-20 של חיי, התבקשתי לחזור אל הספר במהלך התואר, בקורס על תרבות אמריקה, והפעם קראתי אותו כל כך "חזק" שהוא נקרע לי לשניים וטיפלתי בו באמצעות סלוטייפ מצהיב, כזה שיתאים לעיצוב המקורי של הכריכה. בפעם הזו זיהיתי את העולם שלי בתוך הספר, אמנם ההווה מתקדם טכנולוגית והמוזיקה שמנגנים במסיבות היא כבר לא ג'אז, אבל האנשים הם אותם האנשים, עדיין רודפים אחרי נוסטלגיות, אחרי אהבות שאין בהן הגיון, ורוצים את מה שלימדו אותם לרצות, כסף. "גטסבי הגדול" מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד, שיצא לאור בשנת 1925, הוא אחד מאותם ספרים שמופעים כמעט בכל רשימות ה"100 ספרים שאתם חייבים לקרוא לפני שתמותו", למרות שבזמנו לא זכה לתהילה גדולה. כאשר זכה להזדמנות שנייה ויצא ב-1945 בהוצאה חדשה, הוא הפך לספר קאנוני, ולמעשה לקלאסיקה שמעבירה ביקורת נצחית, שכנראה תהיה רלוונטית בשנות ה-20 של כל דור. עכשיו, תתארו לעצמכם להפוך לדמות משנית בחייכם, לא משהו שהייתם רוצים לחוות, כי רובנו יצורים נרקיסיסטים בארון. אבל זה משהו שקורה לפעמים, כשאנחנו לומדים מחוויות של אחרים, כשאנחנו עדים לסבל ושחיתות של אחרים. ככה מגולם סיפורו של גטסבי דרך ניק קרווי, המספר, אשר פותח במילים הבאות: בעקבות השיעור שלמד מאביו, ניק הוא האדם היחיד שלא ממהר לשפוט את השכן שלו גטסבי, לקפוץ למסקנות לגבי חייו של האיש המסתורי, שחי באחוזה ומארגן מסיבות גרנדיוזיות בכל סוף שבוע. אף אחד לא באמת מכיר את גטסבי, את עברו, ואת מקור עושרו הגדול. אך דבר אחד שמתברר במהירות לקרווי, והוא שראוותנותו של גטסבי היא גם ניסיונו להחזיר אליו את אהובתו מלפני שעזב והתגייס ללוחמה במלחמת העולם הראשונה. אהובתו דייזי, בת דודתו של קרווי מדרגה שנייה, גרה בקרבת שניהם. אך כעת דייזי נשואה לטום ביוקנן, נצר למשפחה מכובדת ועשירה, איש אלים ומתנשא, שבוגד בה עם אישה נשואה וענייה. העלילה סובבת סביב ניסיונו של גטסבי להמציא את עצמו מחדש, לגרום לדייזי להתאהב ולבחור בו על פני טום, אך השאלה היא, האם הרדיפה הזאת אחרי פיסת עבר שמזמן המשיכה הלאה בלעדיך שווה את זה? ומה היא האהבה בחברה כמו זו של דייזי? הלא היא בסך הכל כינוי לכסף ומעמד נחשק? ספרו של פיצג׳רלד מתאר לא רק סיפור אהבה בין גבר לאישה, אלא סיפור אהבה בין שני מצבים אנושיים מנוגדים, בין הרצון להתקדם הלאה ולהשאיר את העבר מאחור, לבין ההיתקעות בעבר הנוסטלגי והצורה שבה הם מתערבבים זה בזה. העלילה מתרחשת בתקופה שפיצג'רלד כינה "עידן הג'אז", תקופה שבה הגברים מתעשרים לא רק בעקבות ירושות אלא בעקבות עסקים ופשע מאורגן, כאשר הנשים שמות את תפקיד האימהות בעדיפות שנייה כדי לצאת לבלות וחיי הניו-יורקרים מתמלאים במסיבות רועשות, תעשייה, כסף. עידן הג׳אז מייצג את שיא הנהנתנות אך גם את ההתנגשות שלה באהבה ומוסריות. דייזי וטום מייצגים את אותו החלק הנהנתני בחברה העשירה והמכובדת, זו שמוחקת את עברה, שעסוקה בלשחק פולו, שדורכת ומתנשאת על הנחותים לה, שמתעלמת מעוולותיה. אך פיצג'רלד לא בא להשחיר את הדמויות שלו לגמרי, והקורא מכיר בכך שהן הפכו כמו שהן בעקבות החברה שאפשרה את חיי הנוחות והשעשוע, שלא דרשה מהן לשלם מחיר על טעויות מוסריות. לעומת דייזי וטום, גטסבי הוא האמריקאי הפשוט, המנסה להשיג את קצב ההתקדמות של החברה העשירה. הוא זה שמציג את האפשרויות החדשות להתעשר באמריקה גם ללא משפחה מבוססת, את הרצון להפוך לאיש עשיר ומרשים, אך הרצון שלו אינו נובע מתשוקה עיוורת ומתנשאת לעושר וכבוד, הדלק של גטסבי הוא אהבה, הוא לא רוצה חיים ריקים של עושר, הוא רוצה את דייזי אהובתו ואת היכולת לגרום לה לאושר (ועושר). פיצג'רלד מבקש להציב מראה לחברה, שנותנת לזפת בלתי נראית לשחות ברחבי העיר, להרעיל את מי שאינו מתנגד לרצונות ההומניים שבליבו, ולפתות את הכל להתמסר למה ששטחי. כל מה שאפשר לראות ולגעת בו, החומרי, הוא כאן מול העיניים והוא קל, אך הוא הרסני לכל, לעיר ולאנושות. ייתכן שעל פני השטח, אין שום דבר רע בלרצות לחיות חיים כמו של דייזי וטום, אך מן היכולת לראות את המושחת, נובע האיחול המדכא של דייזי אל בתה התינוקת, הרצון שהיא תהיה עיוורת ותמימה, ותמנע מן ההתלבטויות המוסריות שהיא גם אחת האמירות האהובות עליי ביותר בספר: ההווה לא כזה שונה מן העבר. גם היום רבים מאיתנו היו רוצים להיות יותר תמימים, אדישים, אולי אפילו טיפשים, בתקווה שאז החיים יהיו קלים יותר. חיים ללא מחשבות מסבכות המקשות עלינו לבצע החלטות קשות במהירות. אך יכול להיות שחשובה הפיכחות, שחשוב שנצליח לתרץ גם את צדדם של דייזי וטום וגם את צדדם של גטסבי וניק. "גטסבי הגדול" כתוב בשפה קלה ופואטית, שגורמת לחומר - לעיר, לחפצים הדוממים הכל כך דומיננטיים - להישמע כאילו הוא חי ונושם, שואב את האנשים, מאיר על חשיבות האנושיות והקשרים שבינינו על פני כל מה ששטחי ונוצץ, שיכול אפילו למחוק אנשים וזהויות לחלוטין. לכן מעניין וחשוב לקרוא את הקלאסיקה הזו כמעט 100 שנה לאחר שנכתבה, להיסחף במסיבות של גטסבי, ולראות שהעולם המפואר של שנות ה-20 של המאה הקודמת, לא כזה שונה מאיך שהעולם נראה גם היום.

אמריקה של גטסבי והיום: המרדף אחרי הכסף לא נגמר