זה קורה, שהדרך מתמשכת: הרלוונטיות של ״הדרך לעין חרוד״ כיום

ישנן יצירות שצריך לקרוא מספר רב של פעמים, כך שבכל קריאה תתקבל מהן תשובה אחרת למהותו של עולם. "הדרך לעין חרוד", ספרו של עמוס קינן, הוא יצירה שכזאת. אני כותב עליו לאו דווקא מדירתי היקרה יותר מדי בתל אביב, כי אם בבית ילדותי, בקיבוץ בצפון, לא רחוק מן המקומות והנופים אשר מלווים את התרחשות הספר ומהווים חלק בלתי נפרד מהעלילה. קרו הרבה דברים מאז שקראתי את הספר בפעם האחרונה, התגייסתי כלוחם, השתחררתי, טיילתי בעולם, חזרתי לארץ ואפילו החכמתי מעט. חזרתי לקרוא בספר בתקופת המגפה, תקופה לא ברורה שמלווה בתחושה שכלום לא קורה אך גם הכל יכול לקרות. הפעם, כאשר אני תקוע בבית ילדותי, ממש כשם שגיבור הספר תקוע בתל אביב, עלו בי המון נקודות להזדהות איתו. התחושה של הרצון להשתחרר, לברוח הרחק, בהחלט הייתה מורגשת ביתר שאת. קריאה נוספת זו, שככל הנראה לא תהיה האחרונה, גילתה לי על הספר המהפנט דברים חדשים שבקריאות קודמות חלפו מעליי. נעשיתי מודע להם, בין אם בגלל התבגרותי ובין אם לא. את הספר קראתי לראשונה, כמו הרבה ספרים שקראתי, בגיל צעיר מדי. בילדות התלהבתי מהאקשן המהיר, מהתיאורים המהירים והמדויקים ומהסוף, שהוא ספק מדע בדיוני ספק פנטסטי. בנעורים התלהבתי מהתיאורים הגרפיים והבולטים של יחסי המין, מיחסו של המספר, הכה ישראלי, לגוף וליחסי גבר ואישה. כיום אני עדיין מתפעל מהכתיבה המדויקת והחדה, אך גם מהשימוש במשלב הלשוני עצמו כחלק מהעברת הסיפור. ״הדרך לעין חרוד״ הוא אמנם ספרון קצר, מצומצם למינימום המילים ההכרחי, מעין משיכת מכחול אחת של כתיבה, אך זה לא הפריע לי לקרוא אותו שוב ושוב. העלילה מתחילה בתל אביב, ללא גינונים, הקדמות או הסברים, עם תיאור העיר והתמודדותו של הגיבור הראשי עם הפיכה צבאית של המדינה. גיבור הסיפור, אפשר שיקראו לו רפי (בסיפור הזה כולם נקראים רפי בשלב מסוים וחסרי שם בזמן אחר, למעט דמות אחת): שילוב של האידיאל הישראלי בדור המייסדים, יחד עם שברו, וקמצוץ גיבור אקשן אמריקאי מזדקן. מסעו יובילו לאורכה של הארץ אל עין חרוד החופשית עליה שמע ברדיו, המקום האחרון שאינו נפל ועומד כמרד למול הכוחות הרעים השוטפים את הארץ. דרכו תוביל אותו להתעמת עם עברו, עם מעשיו והחלטותיו. האם הוא יגיע לעין חרוד החופשית, זו ששמע עליה ברדיו המחתרתי? אולי היא אינה קיימת, אולי לא כפי שהוא חושב. והרי יש יותר מעין חרוד אחת, גם בעולמנו שלנו, אך הוא יוצא לדרך, כיוון שאין לו עוד אופציה אחרת, כיוון שרק בעין חרוד החופשית הוא יקבל את התשובה. ייתכן שספרו של קינן מהווה המשך מעורפל ליצירה דיסטופית אחרת שלו, ״שואה 2״, אך דווקא ״הדרך לעין חרוד״ הוא זה שמבשר על גל חדש של ז'אנר הדיסטופיה בספרות העברית. סופו מרמז שאולי הוא גם, ולהמעיט בספוילרים, יצירת מדע בדיוני נדירה בנוף הישראלי. תחושתי היא שהיצירה פורסמה במכוון ב-1984, שיאה של ההתבססות הישראלית בלבנון, תקופה של קונפליקט פוליטי בישראל, אשר ביסס את מפלגות הימין בשלטון ושינה את המפה הפוליטית באופן סופי. לא בכדי גם שנת יציאת הסיפור מתקשרת ליצירתו של ג'ורג' אורוול. גם ב"דרך לעין חרוד" אנו חוזים במשטר דכאני מאיים, יודע כל וכל יכול, אשר על מנת לשלוט בנתיניו ולהיפטר ממי שנתפס מעיניו כבעייתי, פונה לדרכים אלימות. הספר גם מתכתב עם הפנטסטי, בכך שהגיבור הוא מעין פרודו בגינס ישראלי בגיל העמידה, אשר נכפה עליו להיות הגיבור ההולך למשימה כנראה פטאלית לחלוטין. הוא יוצא למשימה מתוך רצון להילחם ברע המוחלט, עליו להביא את המסר, גם במחיר חייו הקודמים והנוחים וגם במחיר של חייו ממש. בשפה של קינן הבחנתי רק בקריאה האחרונה. זו לא השפה הנקייה, העליונה והיפה של הספרות הישראלית המכובדת, הקנונית, שלפעמים מרגישה מליצית וחסרת חיבור לקרקע. זוהי גם לא העברית החביבה על סופרים ישראלים חדשים, קרובה ככל הניתן לשפת היום יום. השפה ב"הדרך לעין חרוד" היא כזאת שמשרתת את היצירה בצורה שמדייקת את הסיפור. השפה היא עיוות של העברית היפה, עמוסה בתיאורים גרפיים, קללות ואלימות ("גם שדיברתי איתך יפה, היית חרא", "יש בנתניה חתיכה יהודייה שאני מזיין"), ועם זאת רחוקה שנות אור משפת היום יום, זו המלוכלכת וחסרת החן, האהובה ואופנתית כל כך על ידי סופרים צעירים. קינן מייצר שפה שהיא מעין גרוטסקה מוקצנת וסוטה של השפה העברית הנקייה. פרודיה שלא מתנצלת על כך שהיא מלאה בקללות, אך עדיין משמרת את הסגנון, כמו בית עתיק מלא עיטורים וחמדות אומנות המאכלס עכשיו הומלסים ונרקומנים, כך ספרו שומר על מבנה השפה אך מעוות אותה, מציג אותה בצורה ההולמת כל כך את אירועי הסיפור, את עיוות והתפוררות החברה. "יש לך מכונית. יש לי גם תחת אתה יודע.. אני עכשיו לא בעניני תחת תיארתי לעצמי שלא בעניין זה באת, ובעצם למה לא. ממלכה תמורת סוס אמרתי." נראה כי קינן לא התיר לדבר לבוא ביד המקרה בספר הזה, החל משנת יציאתו ומספר העמודים בספר, העומד על 120, ועד למיעוט הדמויות והשמות, ההופך את האנשים בסיפור למייצגי רעיון ותחושה, יותר מאשר אינדיבידואלים. כל מילה וכל משפט, אשר רובם חוסכים מידע מהקורא, כאילו הושמו במקומם במלאכת מחשבת. הדיוק הוא דיוק של חרדת קודש על כמות המידע המובא לנו ועל הסימבוליזציה שלו, לעתים זה נדמה יותר כשיר מאשר פרוזה. ״הדרך לעין חרוד״ הוא ספר לכל אדם החושב על מדע בדיוני בעברית, או נהנה מספרות עברית שאינה שגרתית, מחוברת לשורשים ובה בעת אינה מפחדת לבעוט במוסכמות. על אף שעברו 36 שנים מאז שיצא, מידת הרלוונטיות שלו לא אבדה עם חלוף הזמן. לתחושתי, ספרו של קינן צובר אף עוד יותר רלוונטיות ככל שהשנים חולפות. לכן אחזור אליו לעוד קריאה בעתיד. ״הדרך לעין חרוד״ מאת עמוס קינן. מו״ל: הוצאת עם עובד, 1984, מס׳ עמודים: 120. תמונה ראשית: מתוך ארכיון עין חרוד

זה קורה, שהדרך מתמשכת: הרלוונטיות של ״הדרך לעין חרוד״ כיום