״קורליין״: ניל גיימן מדריך טיולים במציאות מקבילה

בתקופה האחרונה מושג הזמן איבד משמעות. הימים נראים אותו הדבר, הזמן זז קדימה אך בכל זאת מרגיש כאילו הוא עומד במקום. בשגרה שכבר לא באמת קיימת, המחשבות שלי נוטות להתעסק בהווה או בעתיד, אבל בזמן האחרון, בהתאם למגבלות התנועה בסגר, גם תנועת המחשבות התחילה להאט את הקצב ובמקום לחשוב על העתיד הראש מתעסק יותר בעבר. הגבלת התנועה ועיוות הזמן יצרו אפשרות לחזור אחורה במחשבה ובהתאם לכך, במקום לראות סרטים חדשים ולקרוא ספרים שלא קראתי, אני חוזרת, צופה וקוראת את מה שכבר נראה ונקרא, ובודקת איזה תחושות זה מציף אצלי. את הספר קורליין קראתי לפני כחמש שנים, ספר קטן, שחור, עם ציור של ילדה חצי מבוהלת חצי סקרנית על רקע שחור. תחושת הזמן והמציאות בספר "קרוליין" הייתה זכורה לי כמעוותת ובדיעבד אני חושבת שזה מה שגרם לי לפתוח את הספר ולקרוא אותו שוב, כי אולי עכשיו הספר הבדיוני הזה קרוב יותר למציאות שלי. כבר מהמשפט הראשון הרגשתי את אותה הצמרמורת שהרגשתי חמש שנים קודם לכן, "קורליין גילתה את הדלת זמן קצר לאחר שעברו לגור בבית", בקריאת משפט הפתיחה שהוא בעצם קפיצת ראש לתעלומת העלילה. העלילה עוקבת אחרי קורליין ושני הוריה, לאחר ששלושתם עוברים לדירה חדשה. קורליין אוהבת מאוד לסייר ולחקור את סביבת הבית החדש והיא מבלה בחוץ מהבוקר עד הערב. באחד מהימים יורד גשם ואמה של קורליין לא מרשה לה לצאת החוצה לסייר, ולכן אביה מציע לה לסייר בתוך הבית במקום, לספור את החלונות והדלתות, או את מספר החפצים בבית בצבע כחול. אלטרנטיבה שעל פניו נראית תמימה לחלוטין ואפילו די משעממת אך מה שקורליין מגלה בתוך הבית מתברר כהרבה יותר מפחיד ומרתק מכל דבר שנמצא בחוץ. הסיפור מסופר על ידי מספר חיצוני לעלילה, שמצד אחד מצייר באופן מדויק ומצמרר את האווירה המוזרה שאופפת את קורליין, ומצד שני מתאר גם את הסיטואציה גם מעיניה. כתיבתו של ניל גיימן ציורית להפליא, וסיפוריו הזויים ויצירתיים, ושילוב שני אלו הוא מתכון מצוין לסיפור מצמרר שתופס את הקורא מהמשפט הראשון ועד המשפט האחרון. קרוליין והוריה מתוארים בסיפור כמשפחה נורמטיבית, קורליין ילדה סקרנית שאוהבת לחקור את הסביבה שלה ואת הטבע ושני הוריה עובדים מהבית, "עושים דברים על המחשב". למעט קרוליין ומשפחתה כל דבר סביבם רחוק מלהיות נורמטיבי, מה שגורם לפער צורם לאורך העלילה. למשל, מזג האוויר בסיפור הוא לא קיץ ולא חורף "באותה השנה היה קיץ קר מאוד", תיאור שמשאיר תחושת ערפול סביב הדמויות. בנוסף, השכנים של קרוליין מתוארים כאדיבים וחברותיים אבל מצד שני גם קצת הזויים; זוג מבוגרות שגרות יחדיו, בעלות שלושה כלבים גדולים, וקוראת בעלים של תה, מזהירות את קרוליין מהבאר בחצר. שכן מבוגר נוסף טוען כי הוא מאלף עכברי קרקס. אומנם יש הרבה מבוגרים שמקיפים את קורליין ובכל זאת היא הדמות הכי אמיצה ובעצם היחידה ששולטת במצב, המבוגרים מזהירים אותה מהגשם, מזהירים אותה מהבאר שבחצר, מזהירים אותה מהדלת הנעולה בביתה, אך קרוליין לא מקשיבה להם ולכן מגלה עולם חדש. הדבר המוזר ביותר הוא מבנה הבית, החצוי. בצד אחד גרה משפחתה של קורליין ובצד השני סימן שאלה. כאשר קורליין מסיירת בביתה היא סופרת חלונות ודלתות "מהדלתות שמצאה, שלוש-עשרה נפתחו ונסגרו. והאחרונה – דלת העץ החומה הגדולה והמגולפת בפינתו הרחוקה של חדר האורחים – הייתה נעולה", אותה הדלת שהוזכרה במשפט הפתיחה של הספר וגרמה לי להישאר דרוכה עד שקורליין מצאה אותה. מאותו הרגע שקורליין מצאה אותה, גיימן מוכיח כי אווירת הסיפור שהייתה עוד קודם לכן מפוקפקת במיוחד, יכולה להפוך ולהיות מוזרה עוד יותר. קורליין פותחת את הדלת ועוברת דרכה, בעברה השני היא מגלה את אותה הדירה, אותו השטיח, אותה התמונה, אך הכל טיפה שונה, הכל מעט איטי יותר, האוויר סמיך יותר, התמונה שתלויה על הקיר היא אותה התמונה אבל הבעת הילד המצויר בה שונה ״כאילו תכנן לעשות לה משהו מאוד גועלי". אפילו הוריה של קרוליין נמצאים בצד השני, אך הם מעוותים מהמציאות. הסיפור מערב בתוכו תמצית של ילדות, יחד עם פחד וחריגות קטנות מהמציאות. עצם העובדה שהדמות הראשית הנה ילדה קטנה, ולא אדם מבוגר, הופכת את כל מה שהיא חווה למעין סימן שאלה, לתווך שבין מציאות לדימיון. אך למעשה אם קורליין הייתה אדם בוגר היא לא הייתה מצליחה לשרוד את היקום שמעבר לדלת. גיימן מוכיח לנו כי דווקא התמימות הילדית היא זו שמאפשרת לנו לשרוד ולהתמודד עם המוזר, החריג והמפחיד ולתפוס אותם כחלק מהמציאות הנורמטיבית. בנוסף לכך, נראה כי כל הדמויות המשוגעות בעלילה הן דווקא אלו שיודעות הכי הרבה. כך למשל, השכנים המוזרים של קורליין הם אלו שהזהירו אותה מהעולם שמעבר לדלת. בסיפוריו של גיימן, הדמויות שחיות בדמיון יותר מאשר במציאות הן אלה שקרובות יותר לאמת. ההורים של קורליין, המבוגרים האחראיים, הרציונליים, שעובדים, הם אלו שהכי מנותקים מעולם הדמיון ולכן גם האינטראקציות של קורליין איתם הן הכי יבשות, חסרות את תיאוריו הציוריים של גיימן, "הן הורידו את אביה בתחנת הרכבת. הוא נסע ללונדון...הן הלכו אל חנות הכולבו כדי לקנות תלבושת בית הספר". קורליין, השכנים, והעולם מעבר לדלת, מתוארים דרך הפרטים הקטנים, דרך הצלילים, דרך ריחות וצבעים ואילו ההורים של קורליין לא מתוארים בשום אופן. עולם הדמיון מקבל הרבה יותר תשומת לב כי הוא הדבר שהכי חשוב בסיפוריו של גיימן. לכן, "קורליין" הוא ספר קצר שדוחס בתוכו עולם ומלואו. הוא מרתק ומצמרר בזכות המוזרויות שלו והסטיות הקטנות והחריגות שלו מהמציאות. הקריאה ב-״קורליין" ובשאר ספריו של גיימן היא דלת כניסה לחלום מאוד מוזר שחלמת בלילה ולא היה לך זמן לעצור ולתהות לגביו. לפני חמש שנים, ״קורליין״ תפס אותי בגלל התחושה הזו שהוא חריג, והיום, בקריאה נוספת, אני מבינה את הקשר שלו למציאות ואת הניסיון של גיימן להגיד שהתמימות הילדית והראש היצירתי שלנו, הם אלו שעוזרים לנו לחיות בעולם האמיתי. דווקא עכשיו, כשהמציאות הזויה ובלתי צפויה, עולה על כל דמיון, דמותה של קורליין מלמדת אותנו איך להסתכל על דברים קצת אחרת ואיך להתמודד עם הדברים ההזויים ביותר בצורה הנורמטיבית ביותר, מה שללא ספק מצליח לאזן קצת את המחשבה ואולי לדלג מעל מגבלות התנועה שנוצרו במחשבות שלי. ״קורליין״ מאת ניל גיימן. מו״ל: אופוס, 2003.
תמונה ראשית: כריכת הספר

״קורליין״: ניל גיימן מדריך טיולים במציאות מקבילה