״9 סיפורים״ של סלינג׳ר: הכל מסתתר מתחת לפני השטח

רובנו שמענו על ''התפסן בשדה השיפון'', אך לג'רום דיוויד סלינג'ר היו עוד כמה יצירות שפרסם לאורך חייו. בשנים האחרונות, קראתי את כל הכתבים של סלינג'ר שתורגמו לעברית, לשניים מהם חזרתי פעמיים: ''התפסן בשדה השיפון'' כי לא התחברתי אליו בפעם הראשונה ורציתי לנסות שוב; ו'' תשעה סיפורים '', קובץ סיפורים קצרים, כי מאוד התחברתי אליו בפעם הראשונה ורציתי לחוות אותו שנית. הסיפור הראשון בקובץ ״ תשעה סיפורים ״ נקרא '' יום מושלם לדגי בננה '' ולעניות דעתי, כאחד שקורא הרבה קבצי סיפורים, ייתכן שזה הסיפור הקצר הטוב ביותר שקראתי בחיי. הטלטול הנפשי והשיער המסתמר במעמד הקריאה הראשונה, הן חוויות שגורמות לי לקנא במי שעדיין לא קרא את הסיפור הזה ומתכוון לעשות זאת. הדמות הראשית בסיפור, סימור גלאס, חזר מהמלחמה והתנהגותו חריגה: הוא לא נחמד לסבתא של חברה שלו, מיוראל, והוריה מאוד מוטרדים שהיא מאפשרת לו לנהוג ברכב בזמן שהם יוצאים לחופשה. ברמה האישית אני מתחבר לסיפורי פוסט מלחמה, שמתעסקים בסיבוך הפנימי והתסכול של הדור שנעשה מורכב לאחר מלחמות העולם, שגם סופרים אמריקאים נוספים כמו הימנגוויי ופיצג'רלד כתבו עליו. הסיפור מתרחש בנופש עצמו ומתנהל בשתי סצנות. הסצנה הראשונה הינה שיחת טלפון בין מיוראל לאמה. לעומת אמה, מיוראל לא ממש מבחינה בכל הבעיות ובעיקר שמחה שסוף סוף סימור לוקח אותה לחופשה, לאחר שהמתינה לו כשהיה במלחמה. ניתן ללמוד מהסצנה הזו על האדישות והרדידות שלה כלפי נפשו העדינה והבוגרת של סימור שמתבהרת דרך שיחת הטלפון. בסצנה השנייה, סימור נמצא בים ובמשך שהותו מתעסק בלהסביר לילדה בשם סיבול על דגי בננות, ובעיקר על מה קורה לדגים האלה כשהם אוכלים יותר מדי בננות. ניכר שיש בין סיבול לסימור היכרות מוקדמת, אם כי אנחנו לא מקבלים יותר מדי פרטים בנושא. ב-״ יום מושלם לדגי בננה ״ מתרחש המון מתחת לפני השטח ואני ממליץ למי שקורא להתמקד בכל פרט, מהחול הצהוב ועד להסבר המפורט של סימור על דגי הבננות. כל מה שכתוב חשוב ומי שנכנס לפרטים מתענג מהסוף כפליים. מה הם דגי בננה בכלל? זה נשמע כמו דיבורים בעלמא, וכן הרבה קטעים בספר הזה נשמעים כמו להג חסר תכלית, אבל כשמגיעים לסוף – הכול מתחבר. פחות או יותר. סיפור נוסף שנחקק במוחי מתוך הקובץ, הוא הסיפור השני '' דוד ויגילי בקונטיקט '': סיפור פשטני ופרוזאי על שתי חברות עם היסטוריה משותפת, כאשר הבת הקטנה של אחת מהן מעבירה את זמנה לצידן, אך יחד עם חבר דמיוני שמצאה לה. בסיפור הזה, בדומה לרבים נוספים בקובץ, קורה הרבה מתחת לפני השטח, אך אין בהכרח התלקחות, הדברים אינם מתבהרים, אינם מרעידים את האדמה בסוף. אך זה חלק מהקסם של סיפוריו של סלינג׳ר: הם מרוחקים, כמו הסיפור האחרון '' טדי '' שמספר על ילד קטן וגאון עם נפש מאוד מורכבת לגילו, שהוריו הקרים לא מצליחים להכיל אותו; הם בודדים, כמו בסיפור '' פי נאה וירוקות הן עיני '' שמספר על אחד שמצלצל באמצע הלילה לפרוק את התסכול אצל חבר ומקבל ממנו מענה מעושה וקר. הם מנוכרים ורעים, כמו זוג הנשים בסיפור '' דוד ויגילי בקונטיקט '' שממקד אותנו בשיחות הא ודא רדודות בין שתי חברות לא מסבירות פנים שלא מבינות אף דמות אחרת בסיפור, חוץ מהן עצמן. עם זאת, גם עליהן מרחמים בסיום כשמבינים כמה מוכמן מתחת לכל השטחיות וההבלים. ניתן להרגיש את הכאב בתוך כל דמות על אף שההתרחשות ובפרט הסוף לא תמיד נהירים. אך לא אסתיר מכם - אם לא מרוכזים קל להיאבד בדרך. כמובן שיש גם סיפורים שפחות הפנטו אותי, חלקם היו יותר מדי לא ברורים בשבילי ומסובכים יתר על המידה. לפעמים זה מתסכל לחזור ולקרוא שוב את הקטע בשביל לנסות להבין על מה הוא דיבר ואיך הדמות הזאת קשורה והאם זאת אותה אחת שראינו בסצנה הראשונה. למשל בסיפור '' האיש הצוחק ''', מסופר על חבורת ילדים ששומעים סיפורים מפי צ'יף השבט שלהם. סיפורי הצ'יף מעניינים, אבל מסביבם נשזרת גם עלילת המסגרת, זו של הילדים המקשיבים לסיפורים, והם נעשים לדמויות נוספות בסיפור. לא נשאבתי לסיפור המסגרת הזה וכמו הילדים, גם אני חיכיתי לרגעים שהצ'יף יתיישב ויחזור לספר על '' האיש הצוחק ''. העלילה שלצדו שיעממה אותי ובלבלה אותי לעיתים. סופי הסיפורים יכולים להיות מאוד מאתגרים. למשל, סופים פתוחים כמו בסיפור האחרון, ״טדי״ לא ברור מי צווח שם בסוף ולמה הוא החליט לצרוח פתאום. סופי סיפורים קונקרטיים דורשים לנתח את הכל אחורה עד שנראה לך שהצלחת לחבר. פחות או יותר. סלינג'ר הוא בהחלט סופר ייחודי, מה שאני אוהב בכתיבתו זו ההמתנה לניצוץ הגאונות הספרותית, שיכנס ישר לתוך נבכי הנפש. אמנם הוא מאוד פילוסופי וזה עשוי לעייף אבל היצירות שלו מאוד משמעותיות, לדעתי שווה להתמודד איתן ולחוות את הסגנון המיוחד שלו. גם ב-'' תשעה סיפורים '' לא תמיד הכל מובן, אבל קל מאוד להתחבר לסיטואציות, לאווירה, לפיזור הנפש ולעצב. אין את ההבטחה שכל קורא יתחבר לכל סיפור, אני בעצמי לא התחברתי לחלקם. אבל ממתי זה ככה בספרי סיפורים קצרים? באופן כללי, אני ממליץ לקרוא ספרי סיפורים קצרים אם טרם יצא לכם, בעיקר בתקופה המשונה הזאת בה לחלקנו קשה להישאר מפוקסים ולהישאב לספר עב כרס. להערכתי לוקח בין 10-20 דקות לקרוא סיפור אחד ב'' תשעה סיפורים ''. לכן אני ממליץ לקחת את הספר לידיים, לקרוא את הסיפור הראשון ומשם להתקדם. תרשו לעצמכם להישאב לסיפורים משונים על דורות אחרים, על אנשים שלא אוהבים, אנשים מיואשים או רדודים שהבעיות שלהם ככל הנראה לא יפתרו, זה היופי בסילנג'ר, וזה הקסם בסיפורים קצרים טובים – הבעיה לא תמיד תיפתר אבל הקורא ממשיך לחשוב על הדמויות הרבה אחרי שסיים לקרוא. סבירות גבוהה שבהמשך החיים אקרא את הספר הזה שוב. סבירות גבוהה שגם אז, עדיין לא אבין הכול.
״תשעה סיפורים״ מאת ג׳.ד סלינג'ר. תרגום: אסף גברון. מו״ל: כנרת זמורה דביר, 2005. מס׳ עמודים: 192. תמונה ראשית: כריכת הספר ביפן